אני מקשיב לרדיו.

בבית, באוטו, בעבודה, אוהב רדיו. למרות הדיסקים, האמפי3ים, הפנדורה, הכל - אני אוהב רדיו.

בהסתייגות אחת, כמובן - שיהיה רדיו טוב.

אין לי נאמנות בלעדית לתחנה קבועה (בכלל אני חושב שנאמנות למוצר היא המצאה של אנשי שיווק וכמעט שאינה קימת במציאות), אבל יש לי ידיעה מסויימת לגבי איפה אני יכול למצוא משהו שאוהב. תכניות דיבורים בגל"צ בבוקר, מוסיקה מעולה ב- 88FM עד שלוש אחה"צ ומאחת עשרה בלילה, גלגל"צ אחרי עשר בלילה, לפעמים גל"צ בארבע אחרי הצהריים, רדיו תל אביב ביום שישי, כל מיני כאלה.

עד לא מזמן, הפייבוריט היתה 88, אבל לאחרונה הורידו להם משדר בתל אביב, מה שפוגע קשות בקליטה.

ואני, את המוסיקה שלי, אוהב בלי קחחחחחחחחחצצצצצצפפפפפפפפפפ.

לכן אני מוצא את עצמי משוטט בין תחנות רדיו אנה ואנה, מרגיש כאורח שיושב על קצה הספה, ולא כבן-בית ששוקע לתוכה בנוחות.

בשיטוטים האלו גיליתי כמה דברים, חלקם ידועים בציבור וחלקם אולי פחות.

ראשית, רק כדי להוריד את זה מסדר היום - גלגל"צ מזעזעת, מוסיקה ירודה ברובה, חזרה כפייתית על שירים בינוניים, היעדר מוחלט של עריכה יצירתית, או מעוררת השראה, או נעימה לאוזן, או עריכה בכלל, והגרועה מכל - הדר מרקס.

מרשת ב' אני מדיר את רגלי בגלל האנכרוניזם. אפילו כשאני שומע 88 (של קול ישראל) ומגיע לחדשות - אני מעביר לגל"צ. שבעתי דן כנר ודניאל פאר. המגיש ה"קולישראלי" ביותר של גל"צ, אהוד גרף, עדכני עשרות מונים מכל קריין רשתבת"י שהוא.

הפרסומות כמעט שאינן גורם להעברת תחנה מבחינתי (למעט יוצא דופן אחד, להלן), מפני שהג'ינגלים האינסופיים בגלי צהל גרועים לא פחות. דרך אגב, האם עוד מישהו מרגיש שהמעברונים בגל"צ וגלגל"צ נכתבים ומשוחקים בהומור ירוד ונמרח, בסגנון עלונים של תנועות נוער?

בכל מקרה, הטריגר לכתיבת פוסט זה נבע דווקא מרדיו תל אביב.

102 נחשבת לתחנה מתקדמת, עדכנת ודינאמית. פירושו של דבר זה בעיקר שאנשי השיווק שלה עובדים טוב. אולי אפילו יותר מדי טוב. התחנה מצליחה למשוך כמות גדולה של מפרסמים, כאלו שמעדיפים לא לשלם עבור רדיו ארצי, אלא מסתפקים באזורי, אם מבחינת עלויות ואם מבחינת פריסה גיאוגרפית של קהל היעד. כמות גדולה מאד, אפילו. הפסקות הפרסומות ברדיו 102 הן ארוכות בצורה בלתי נסבלת, והטון שלהן הוא לרוב מהמרגיזים ביותר (ביותר!!!!!!!!!!!!!!). היסטרי, צעקני, דחוס, מעצבן. פשוט פרסום מקומונים נחות.

נוסף על פרסום, משווקי התחנה עובדים בערוץ נוסף - תוכן שיווקי (מה שפעם קראו פרסום סמוי). אם פעם פרסומות היו רע הכרחי, שמהווה בעצם את התשלום של המאזין עבור התוכן אותו הוא שומע, הרי שהיום התוכן נספג גם הוא בפרסום. אנשי השיווק מן הסתם טופחים על שכם עצמם בגאווה, אבל אני אישית לא מסוגל לשמוע 7 דקות פרסומות, רק כדי לחזור לתכנית של טל ואביעד ושם לשמוע איזה פינה מפגרת שנתפרה בגסות כך שתתאים ליצרן מיץ או חידון אידיוטי בחסות בנק, שרוב השאלות בו מכוונות לתשובה אחת (מי הבנק הנפלא שמספק לך, נוסף על משיכת יתר ומכתבי התראה, גם התערבות גסה במה שאתה שומע?).

תופעת התוכן השיווקי קיימת במקומות רבים, ורק תלך ותגבר, אבל משווקים רבים באירופה למדו כבר את הלקח העיקרי בתחום זה: קצת צניעות. התערבות מוגזמת בתוכן מבריחה את הצרכן וגורמת אנטגוניזם. רדיו תל אביב הוא הדוגמה הגרועה ביותר. אין שם דקה אחת חפה מנסיון לדחוף לנו משהו.

בשורה התחתונה, מצב הרדיו עגום. יתרונו הגדול של הרדיו, בהיותו מדיום אגבי, כזה שמאפשר "לשים משהו" ברקע ולהמשיך מה שאתה עושה, אבד. ההאזנה שלי הפכה למאומצת. הפכתי לצייד-לקט, נווד תמידי שנאלץ לעקור את אוהלו תדיר, אין לו מקום ואין לו דרך סלולה ומוכרת.

יאללה, יצאתי לפרסומות.