הבוקר גררו לי את האוטו.

קורה, זו חוויה שאף תל אביבי אינו שלם בלעדיה. נכון, יכולתי להתרעם על שרירות הלב (גרירה ממקום בו בד"כ לא גוררים), על הקטנוניות (חצי שעה בלבד אחרי השעה שהתמרור מרשה), או סתם להשליך את הכסף בפניהם בבוז תוך סינון "שיהיה לכם לתרופות" עסיסי.

אבל לא. "קבל את הדין, זה נופל מלמעלה", אמר מיכה שטרית, ולא היה ציטוט הולם מזה לתאר את התמונה:

אדם עומד בגשם, סורק במבט חצי אבוד את המדרכה, ותוהה אם באמת גררו, או שהוא סתם שכח איפה חנה.

השלמה.

מונית לחניון הגרירה הקודר, ובכניסה הפתעה - שלוליות מים רחבות, נוצצות בברק סגלגל-ירקרק ממאיר של דלק משאיות.

תשלום דמי הגרירה מבעד לחלון קטן מדי, נמוך מדי ומטונף, איסוף הדו"ח עצמו, נסיון דילוג נוסף לכיוון האוטו, וכמובן דריכה קולנית בשלולית עמוקה מדי.

106.

מוקד מהיר, מוקדן אדיב, באזניו פירטתי את הבעיה: מילא הגרירה, מילא השרירות, מילא פיצול הקנס לסעיפים חמדניים, מילא 510 שקלים. אבל הרטבת הגרביים בשלולית מי אפסיים ודלק, הודעתי לו, אינה מן העונשים הקבועים בחוק ואינה בסמכות העירייה.

אנחה טובת לב.

באמת. הוא הביע צער כן ואמפתיה, והבטיח שהנושא יטופל, לפחות לטובת הנגררים הבאים.

רק אחר כך, בעודי משתרך בפקקי התנועה שנוטים להתעצם עם כל טפטוף רגעי, אחרי הצליחה האמיצה בסגנון קאמל טרופי של צומת אלנבי-הירקון (גז קבוע, מהירות נמוכה, גלים עולים חולות נעים אוושת המים בגלגלים רק לא לעצור רק לא לעצור באמצע), העפתי מבט נוסף לכיוון הדו"ח.

שם, בראש הקבלה המודפסת, מופיע בגאון שמה של חברת הגרירה העירונית, זו שבבעלותה נמצא אותו מגרש דלוח ומדכא:

אתרים ירוקים.

באמת יופי .