בשבוע שעבר הלכתי לסנדלר. סנדלר אורגינל, יושב בחנות קטנה וישנה ברחוב ראשי, עם שלט: סנדלר (וכמובן גם ברוסית. ספוז'ניק, אם תהיתם). עברתי אצלו בבוקר, בדרך לעבודה, וגיליתי שהוא פותח רק בעשר, עושה הפסקת צהריים וסוגר בשבע. בעשרה לשבע הגעתי אליו מתנשף, חשבתי להשאיר אצלו את הנעליים ולחזור אחרי כמה ימים, אבל הוא אמר לי: שב. לא דיבר הרבה, בעצם לא דיבר כמעט בכלל. לי היה קצת לא נוח עם השתיקה, אז ניסיתי להתחיל שיחה, אמרתי לו שאני מתנצל על השעה, פשוט אני בדרך כלל עדיין בעבודה. הוא לא ממש ענה, רק המשיך לעבוד. ממש לעבוד. עם הידיים, עם כלים, עם סכין שהוא מוריד מהמסמר על הקרש ומחזיר למקום מייד כשהוא גומר, עם איסוף אגבי אך קפדני של הזבל, עם סדר עבודה הגיוני שהיה ברור לו מאליו, ואני הבנתי רק אחרי כמה דקות של צפייה. הוא סיים, התנצלתי שוב על השעה, והא שאל בחיוך: אז מה אתה אומר, שאני צריך לפתוח מוקדם יותר? עניתי לו שחס וחלילה. זה לא הוא, זה אני המשוגע עם שעות העבודה הבעייתיות.

נפרדנו לשלום, ואז התחלתי לחשוב: מתי בפעם האחרונה עבדתי ממש, במובן הישן של עבודה? של יצירה? של משהו שאפשר לאחוז בידיים, שמצריך מומחיות של היד, תבונת כפיים? מתי אני, או מישהו מהאנשים שאני מכיר, עשה עבודה שלא מבוססת על דיבורים? תלי תלים של מילים, תפיסות, רעיונות, הכל באוויר, הכל מופשט...

לא יודע אם זה טוב או רע. אני אוהב את העבודה. רק לפעמים מגרד ככה, קצת, בידיים, לא רק לדבר אלא גם - במלוא המובן הישן - לעשות.

(דרך אגב, תוך כדי ההמתנה אצל הסנדלר לא יכולתי להתאפק והצצתי מתחת לשולחן. ברור שהוא היה יחף)