מה עוד צריך לקרות כדי שאנשים יפסיקו לשכוח תינוקות במכוניות באמצע הקיץ ולתת להם להתבשל למוות?

כמעט כל שנה זה קורה, לפעמים גם יותר מפעם אחת.

לפעמים הבנאדם חושב לעצמו - רק עוד שנייה אני חוזר, מה כבר יכול לקרות, ולפעמים הוא פשוט שוכח.

זה הילד שלו, עצמו ובשרו, זה שכל אינסטינקט טבעי אמור להזדעק כדי להגן עליו, ואם לא האינסטינקט אז לפחות השכל,

והוא שוכח.

והילד מת.

ואחר כך תמונות ההורה המיוסר, ולעולם לא אוכל לסלוח לעצמי, ומה עשיתי אוי מה עשיתי, ואיזה מטומטם אני, והילד עדיין מת,

והמשטרה אומרת שהוא סבל מספיק ואין מה להעמיד אותו לדין כי את העונש שלו הוא כבר קיבל, ורחמנות. והילד מת.

מה כבר אפשר לעשות?

הרי ברור שאף אדם שפוי לא רוצה במות הילד, ואם הוא לא מכניס לעצמו לראש שעל ילדים צריך לשמור, אז איך אנחנו נוכל להכניס לו את זה?

המסכן או פשוט שכח, או שאמר לעצמו "לי זה לא יקרה", אז איזו דרך כבר יש לנו כחברה להשפיע? יש לנו מה לעשות?

אז זהו, שלדעתי יש.

מי מכם זוכר, בתור ילד, אזהרות מההורים שלא להיכנס למקררים נטושים ברחוב כי אפשר להיחנק ולמות?

אני זוכר, חברים שדיברתי איתם זוכרים, ואני בטוח שרבים מכם גם.

למה?

למה, מכל המיתות המשונות שיכולות לבוא על ילד בחטף, הורים טרחו והזהירו במשך שנים דווקא מפני השתחלות למקררים, ולא, נניח, מפני ניסיונות לבלוע תפוזים שלמים בקליפתם תוך כדי זינוק הרואי מקרוסלה מסתובבת?

התשובה היא, שסיפור כזה עם המקרר היה באמת.

מרדכי בש, קראו לבנאדם, והוא, מתישהו בתחילת שנות השישים, זרק מקרר ישן לחצר, כשאף אחד באמת לא העלה על דעתו מה יכול לקרות - ושני ילדים נכנסו לתוכו, לא הצליחו לצאת ומתו. זה קרה, כאמור, לפני למעלה מארבעים שנה.

כמה שעצוב לומר, הסיבה שהמקרה נחרט ככה בתודעת הציבור היא לא עצם מות הילדים.

ילדים כבר מתו בתאונות משונות לפני ואחרי.

ההבדל שם, מה שהפך את המקרה הזה לאבן דרך שהורים משביעים את ילדיהם עליה עשרות שנים אחרי המקרה,

היא העובדה שבש נכנס לכלא.

הוא נשפט, הורשע, ערער, זוכה, ובערעור נוסף - הורשע שוב.

הוא מת משברון לב זמן לא רב אחר כך.

למה צריך היה להרשיע אותו? מה, הוא באמת כל כך אשם? מי בכלל יכול היה לצפות כזה דבר? וגם אם כן, הוא לא סבל מספיק?

מה יעזור להרשיע אותו, מקררים הוא לא יזרוק יותר, בוודאות.

ובכן, יש סיבה מעולה להרשיע אותו: להעביר מסר.

חד, ברור, לא הוגן ואכזרי.

לא משנה כמה שכחני ומבולבלי אתה, לא משנה כמה מסכן אתה וכמה המצפון שלך מייסר אותך אחר כך -

הרגת ילד, ועל כן תלך לכלא.

אם פעם אחת יתפסו הורה כזה, שבישל את ילדו למוות ברכב סגור באמצע יולי, וידפקו לו עשר, חמש עשרה שנים בפנים, וכל המדינה תזעק ותזדעזע  -

לא יהיה יותר הורה אחד שישכח שוב.

אם המוח המצומק שלכם לא מזכיר לכם שיש לכם ילד, איום הכלא יזכיר.

האיום במשפט, באכזריות, בחוסר קבלה ובחוסר רחמים, ותמונות קורעות לב של הורה שבור ואבל, שנוסף על הכל גם מובל באזיקים - יעשו את ההבדל.

סיפור אחד כזה, ומאותו רגע, חמישים שנה קדימה, הורים יזכירו זה לזה ולעצמם חזור והזכר, שלא שוכחים ילדים.

עצוב, אבל מסתבר שרק ככה זה עובד.