לזכר ימי התום

אני אדם של מילים, עם כוונות מאחרי המילים, לרוב אני לא מפלטרת, או לפחות מעולם לא היה לי הצורך,

לאחרונה אני לומדת:

לומדת להשתמש במילים מחדש, לסגנן לכוונה המתאימה מול השמעות הנדרשת,

להוריד את המילים שעלולות לפגוע, להרוס, לשבש.

אני עובדת גם על היגיון בריא, הבנת הנקרא והנשמע.

אני עובדת כל כך הרבה על מילים, הדבר היחיד בעולם בו היתי בטוחה שאני טובה.

ואיכשהו אני מתחילה להרגיש איך הן בורחות ממני, כל כך רחוק עד שאין לי יותר טעם לרדוף אחריהן.

אני לומדת שיעור בהתמרכזות, באיך להישאר אני ולשנות כל כך הרבה, 

באיך לשנות הסתכלות של חיים שלמים רק כדי להיות, שוב, אני.

איך להרגיש מספיק טובה כשנראה שיש יותר מינוס מפלוס.

לאחרונה אני שוקלת מילים,

או לפחות מנסה,

זה גורם לי לרצות להיות אילמת עיוורת וחרשת.

ואז אני מבינה זו עייפות שמאיימת לכבות לי את המחשבה