לזכר ימי התום

התחושה הזו של לעמוד במקום שאפעם לא היתי בו, שאפעם לא היהי בו,

אבל היתי כל כך קרובה להרגיש שכל זה שלי.

ההשלמה הזו, עם הבוז והזילזול שאני רוכשת לעצמי על היותי בעלת אופי חלש.

עם זה שאני סך הכל עוד בורג קטן במערכת ואם להגיד את האמת גם בורג דיי שחוק.

ללכת למקום שבו אני יודעת שיכאב לי

ואני יודעת שהיה יכול להיות לי כל כך טוב

אם רק היתי ממשיכה לצעוד על שביל האבנים הצהובות

כמו הרגשה של נידון למוות שמשאירה אותך אחר כך כל כך ריק חסר טעם ותכלית.

ועם השאלה הגדולה

אם בזה נכשלתי, איפה אני יכולה להצליח?

היתי היום באירוע כזה שגרם לי להשלים עם הנפילה

ובתוך הבור שאני חפרתי לעצמי שאלתי מה הלאה?

ואולי הזמן יוכיח שטעיתי, שלאן שלא הגעתי רק הרווחתי

ושמה שאין לי ביד יותר טוב מאשר היה לי ביד והיתי קורסת תחת המעמסה.

אולי בכל זאת הנפילה לא היתה כזו גרועה?

ובכל זאת לראות מישהו אחר חיי את החלום שלך, מקבל את כל המילים החמות שמגיעות לך,

להאמין שאתה יכלת לעשות אולי יותר טוב, אולי פחות טוב, אבל בדרך שלך

 ואולי זה יותר כואב כי אותה דמות מצליחה ולא מפשלת?

בזמן שצעדתי למקום בו כל השחור התנפל עלי, כל כשלונותי מכרסמים בי,

ואולי בפעם הראשונה נפרדתי ממעמדי כמנצחת תמידית

מתמסרת לתחושת הנכות של הכישלון

התמסרתי עד כדי דמעות, הסתובבתי עם משקפי שמש מחייכת במאוזן,

שמתחת למשקפיים גשם של דמעות, שרק אני מבינה למה.

הסתובבתי בין אנשים שרוכשים לי כבוד רב ועם זאת ידעתי שאני כל כך הרבה כלום.

ואלי כל כך הרבה כלום זה יותר טוב מכלום מוחלט,

לשבת בכיסא של כלומניק זו הרגשה נוראה, עד שקשה לראות כל טוב באופק....

אני פתאום הבנתי

שאולי כל החלומות שלי הם סרק

והשאיפה שלי להגיע למקום מעמד או סטטוס מסויים הם אולי...

כלום....בדיוק כמוני!

לילה טוב!