לזכר ימי התום

קרועה בין דימיון למציאות

בין אמת לשקר בין התהום למבטחים

בין המוות לחיים

נקרעת שוב ושוב בין אהבה לשנאה

בין רגש להדחקה

ואתה מולי בכל יום בכל שעה בכל דקה

מולי מולך ותמיד אני אני שם

ובאותו המקום שהתמלא דמעות וכאב

ובאותו המקום שפתאום משהו נתפס קוראים לו לב

ככה לימדו אותי עכשיו כשזה מדמם סימן שאת מרגישה ילדה

ואם לא סימן שמשהו לא תקין או שאת זונה

אז הרגשתי בדיוק לשניה

את הסדק הזה קשה לסגור יקירי

ואני מתבוססת בדמי

הסכמתי לעצמי להרגיש יותר מידי ליותר מידי אנשים

וכולם...אחד אחרי השני השאירו אותי עם עצמי

אתה יודע מה...אני מעדיפה לא להרגיש, אני מעדיפה להיות זונה

אני מעדיפה להישאר במקום נטול בכי נטול הרגשה

במקום בו אני באפלה גמורה בערפל כבד

בחושך בשקט בתהום שלי

כל דבר אחר מפיל אותי יותר.

מרסק אותי מאיים עלי, אני לא רוצה חברות אני לא רוצה ידידים, אני לא רוצה יזיזים

אני לא רוצה לדבר יותר שמעתם?????????????

לא רוצה אותכם!