לזכר ימי התום

מין תחושה כזו של נפילה, קלה, לא מהרעות, לא מהמאימות,

נפילה מלטפת, כזו ששואבת אותי אליה ,לאט לאט

מושכת אותי בכח הכבידה ,מפילה אותי לאדמה

אבל לא אדמה קשה...

אדמה רכה ,כמו חול טובעני של דיונות

ואני צונחת בשקט נקברת לאט, לא מתנגדת, זה לא כואב לי, זה לא רע

ורק דמעה אחת על הלחי זולגת, מסגירה שזה נגמר

ואני בוהה בכם, בכל אחת ואחד מכם, לא מעניין אותי מכלום

רק תחושה אחת יכולה להפיל אותי לקרשים, התחושה של לבד

של כמעט להיות לגמרי של מישהו כמעט להיות לגמרי אני כמעט לתת את כל כולי

ואז לחזור, בלי חרטות, לברוח, כמו ילדה קטנה

לא להרגיש את הנפילה, לטבוע בחולות, לשקוע בי

להעלם, להתמכר, להתמזג, לחלום

ואתה, אתה תמיד תיהיה אתה ואתה יכול להיות כל כך הרבה אנשים,

כל כך הרבה דברים

ובכל זאת, אף אחד מכם לא מספיק אמיץ כדי להישאר איתי