לזכר ימי התום

פתאום הבנתי, שבשביל להיות אתה...עצמך...אתה צריך להקריב כל כך הרבה.

הכי קל לעשות מה שכולם רוצים, מקשה פיזית אולי, אבל נפשית, הרבה יותר קל לעמוד מול מישהו מרוצה

אבל החברים שלנו, המשפחות שלנו, הם לא לקוחות, לא יכול להיות שהם תמיד צודקים ואני תמיד טועה

לא יכול להיות שבשביל להיות אתה...תוותר על חברים, משפחה,עבודה....

ולא יכול להיות שלא תוכל להיות עצמך ותקריב עקרונות, ערכים, מחשבות, דעות....

איפה אני בכל הסיפור הזה?

למה תמיד אני עושה מה שנוח לאחרים?

באמת שאני לא יודעת איך משנים את זה

נכון שבבסיס עושה לי טוב לעשות טוב לאדם אחר, אבל נמאס לי להקריב את עצמי, לעלות את עצמי על המוקד שוב ושוב

בשביל שכולם יצאו בסדר, גם אני רוצה קצת מהסדר הזה...

סופש מדהים....לכולכם.

התמונה הזו עשתה לי לחייך, ילדים בכללי עושים לי לחייך, אבל...טוב אולי פעם אני אספר לכם.