לזכר ימי התום

אתה מתקרב אחרי תקופה

מסרב להבין שאני כבר לא אני ואתה... את כבר לא אהבה אלא אובססיה

אחרי ניסינות קריאה לעזרה וניסיון התאבדות

אחרי טיפולים וההבנה שאתה הקריפטונייט שלי

תמכת בי כל הדרך כדי שלא אפול וכל זה רק כדי לדחוף אותי מהצוק

אתה גרמת לי לחוות את הפחד הכי גדול שלי

לאבד את השפיות שלי

לוותר על עצמי

ולא לדעת איך לחיות יותר

ואז .... אז חברים יקרים הוא לא מבין למה

למה אני מתרחקת

למה אני מפחדת לדבר איתו

ולמה עם כל האהבה שיש בי אליו

אסור לי להתקרב בחזרה

אז איך מתגברים על אובססיה בלי לנתק קשר בזמן החלמה?

דודה שלי אתמול נלקחה למחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר לראות פסיכיאטר תורן

רצו לאשפז אותה אבל המשפחה שלי חתמה שהיא שומרת עליה

אתמול בשעה שמונה וחצי סיימתי לתלות כביסה ואספתי את עצמי ואת החפצים שלי והתכוננתי ללכת לעבודה

אמא שלי החליטה שבאותה השעה בדיוק היא לוקחת את דודה שלי

אבא שלי והיא יצאו, אני יצאתי לעבודה, אחים שלי עשו קידוש לבד

אבא שלי התעצבן ועשה לי את השיחה שלא עובדים בשבת כי אין בכסף הזה ברכה

אמרתי לו שגם הוא עבד לפני עשר שנים בשבת ושאני אצתרך להקריב שבת במקצוע הזה פעם

הוא כועס עלי, הוא שאל אותי אם אמרתי לו שאני לא עובדת יותר בשבתות, אמרתי לו שכן

למרות שזה היה שקר

אמרתי לו שאני אגיע ב11 כל פעם אחרי הקידוש כשאבא שלי חושב שאני יוצאת

לא תיהיה לי ברירה. (אני שונאת לשקר, אבל אני גם לא יכולה להרשות לעצמי בגיל הזה את הפריווילגיה של לאבד ניהול מטבח כי התנאים לא נוחים לי)

וזהו סיימתי לעבוד בשתיים כשבאחת וחצי החברים שלי באו וישבתי איתם עד חמש שתיתי רקדתי צחקתתי פרקתי קצת מכל הטרוף הזה שרץ לי בראש.

היה אתמול ערב דראג, זה היה אדיר, אין לכם מושג עד כמה.

ואז איזה דראג גם הציע לי להכיר לי מישהי :)

בקיצור שיהיה שבת שלום.

אני עובדת המון בזמן האחרון

וזה טוב, זה מעולה באמת באמת

אבל אמא שלי מחרפנת אותי ועושה רושם שהמחלת נפש שלה ממוטת אותי יותר ויותר

ובנוסף סבתא שלי ישבה לי על הראש לסדר את החדר, איך אני יכולה לחיות ככה

אני עובדת 15 שעות ביום לעזזל מתי יש לי זמן בכלל לסדר

שיש לי איזה חוליגנית קטנה (בת12) שהופכת לי את החדר

זה מתסכל זה מעייף, ובנינו, אין לי כח להתמודד עם הבעיות של האמא המשוגעת שלי

ורק סקס ירגיע אותי עכשיו, או בכלל או מתישהו

זה דבר נורא להגיד, אבל אני לא רואה בה אמא כבר המון זמן,

ככה שככל שהיא מציקה היא הופכת פחות נסבלת ויותר לנטל

נכון אני לא צריכה לטפל בה, והיא עובדת, ומתפקדת, אבל היא גם משגעת אותי

והיא רוצה דברים שלא בטוח שאני מסוגלת לשמוע עכשיו

החדר שלי הוא עניני הפרטי, אני זו שחייה בו ולא מספיק שאין לי דלת

אני לא צריכה לשמוע את הזיוני שכל שלה

אני חייבת למצוא דירה במחיר סביר כדי לא לבזבז המון 

ולהצליח לחיות ולחסוך, כמעט בלתי אפשרי אני יודעת

אבל גם בלתי נסבל להיות פה יותר, אני באמת מעדיפה ספסל בגינה,

לבד בלי שישגעו אותי

חוץ מזה שהיא כל הזמן תורחת להסביר לי שזה לא הבית שלי ושהיא מתה שאני אעוף מפה

לעמות זאת אבא שלי מתעצבן כל פעם שאני חושבת על זה

אני עיפה בא לי לבכות ועוד שעה וחצי אני הולכת לעבוד

חזרתי מהעבודה ב4 ישנתי עד 12 והתעוררתי בצעקות כל חצי שעה משעה 10

מישהו מחפש שותפה?:(

כזה שותף אני רוצה:

בפעם הראשונה הלב שלי מראה סימנים של משהו חי

ואני מפחדת כמו ילדה בת 4.

אני מסוגלת להתגעגע, וזה מוזר לי אבל זה מוזר טוב.

עשיתי קידוש עם המשפחה ישבתי עם אבא קצת ודיברנו ואז יצאתי  עם חברות

נהנתי והיה הכי מצחיק בעולם עד שדיברתי איתו....

אתמול בערב גיליתי משהו, מישהו שחשוב לי (אני לא יודעת למה הוא חשוב, אבל הוא בהחלט חשוב)

הוא חולה, הוא לא מסכים להגיד לי מה יש לו למרות שאני יכולה לנחש בקלות,

הוא שאל אם אני יכולה להשיג לו זמן אתמול, חייכתי חיוך מובך ,

אני לא בטוחה שאני יכולה לעשות משהו בשבילו,

ולמה פתאום, הוא אומר לי דברים שאני לא יכולה או יודעת להתמודד איתם.

יש לי כאבי ראש ובחילות מהבוקר אני לא יכולה לסבול את החום הזה ואת המצב רוח שנפל עלי.

יש דברים שאני לא יודעת איך להתמודד איתם למרות שהם לא תמיד שייכים לי.

או שאולי כן?? מותר לי לפחד לאבד בנאדם, מותר לי לפחד להיות לבד?

מותר לי לפחד? כן אלוהים? זה מותר? אני יכולה לפחד כמו שלא פחדתי מעולם?

מהמוות, מפרידות, מאהבה, מרגש, מתחושות, מבריחה, מהחופש, מהשחרור

מותר לי לפחד? בבקשה תגיד שכן אבל שזה יעבור.

וכל מה שאני צריכה עכשיו זה חיבוק וחיוך קטן זה הכל.

כסף לא קונה הכל :(

קרועה בין דימיון למציאות

בין אמת לשקר בין התהום למבטחים

בין המוות לחיים

נקרעת שוב ושוב בין אהבה לשנאה

בין רגש להדחקה

ואתה מולי בכל יום בכל שעה בכל דקה

מולי מולך ותמיד אני אני שם

ובאותו המקום שהתמלא דמעות וכאב

ובאותו המקום שפתאום משהו נתפס קוראים לו לב

ככה לימדו אותי עכשיו כשזה מדמם סימן שאת מרגישה ילדה

ואם לא סימן שמשהו לא תקין או שאת זונה

אז הרגשתי בדיוק לשניה

את הסדק הזה קשה לסגור יקירי

ואני מתבוססת בדמי

הסכמתי לעצמי להרגיש יותר מידי ליותר מידי אנשים

וכולם...אחד אחרי השני השאירו אותי עם עצמי

אתה יודע מה...אני מעדיפה לא להרגיש, אני מעדיפה להיות זונה

אני מעדיפה להישאר במקום נטול בכי נטול הרגשה

במקום בו אני באפלה גמורה בערפל כבד

בחושך בשקט בתהום שלי

כל דבר אחר מפיל אותי יותר.

מרסק אותי מאיים עלי, אני לא רוצה חברות אני לא רוצה ידידים, אני לא רוצה יזיזים

אני לא רוצה לדבר יותר שמעתם?????????????

לא רוצה אותכם!