טוק טוק
"מי זה?" "זו אני" זיהיתי את הקול הזה ישר, עברו אולי חודשיים מאז שהתקופה הרעה הייתה פה בפעם האחרונה, הפעם ההיא שהיא קפצה לביקור קצר ביום שבת חורפי אחד.
בהתחלה חששתי לפתוח את הדלת, מה היא נופלת עלי עכשיו, באמצע תקופת מבחנים. אבל אני יודע שאין ברירה, בונים אצלנו מרפסות עכשיו,ואם אני לא אפתח לה ,היא תכנס דרך הפיגומים.
חוץ מזה שהיא לא סתם בן אדם,היא אפשר להתחמק ממנה, היא תקופה, וכשהיא באה היא באה.
ניסיתי להיות מצחיק, להרוויח קצת זמן, אמרתי לה שכבר תרמנו בעבודה, אמרתי לה שאני לא לבוש, משום מה זה לא הצחיק אותה, אז פתחתי,לא הייתה לי ברירה.
היא נכנסה, עם שיער רטוב,ורוח קרה, אמא שלי לימדה אותי שצריך להיות מנומסים,אז הצעתי לי מים, היא אמרה שהיא מעדיפה קולה,ושמים מציעים רק מתוך נימוס,ולא כי באמת רוצים. זה גרם לי להרגיש מעט רע, אז מזגתי לה קולה.
זה לא שיפר את מצב רוחי כלל,למרות שהשקעתי,ואפילו שמתי קוביות קרח,היא פשוט יודעת איפה לגעת התקופה הרעה הזו, מעניין איפה היא לומדת להיות כזו, זה בטח לא מהבית, ההורים שלה דווקא נחמדים, אהבה וקנאה, אמנם האמא קצת ביצ'ית,אבל אני לא יודע איך יצאה להם ילדה כזו.
היא הניחה רגליים על השולחן,אני חושב שראיתי היווצרות קלה של שבבי קרח בפינה של הזכוכית שמעטרת את מרכז השולחן, לא הערתי לה,גם ככה אמא לא בבית.
שאלתי אותה מה היא רוצה לספר לי הפעם, אבל היא הסתה אותי, היא אמרה שאני מכיר את הנוהל, שהיא נשארת פה עד שיתחשק לה,ושאני כבר אבין הכל לבד. אמרתי לה שאני אף פעם לא מבין שום דבר,ושהיה יכול להיות ממש נחמד אם היא הייתה טורחת להסביר למה, או לפחות למה עכשיו, אבל היא כבר לא שמעה אותי, היא הספיקה להדליק טלוויזיה, יס דוקו, משהו על משפחות בשדרות,ממש עצוב.
הכנתי לעצמי אוכל,פסטה עם פטריות,רוטב מיוחד שאני אוהב,השקעתי בו, כי אם כבר התקופה הרעה פה, לפחות שהאוכל יהיה טעים. מזגתי לעצמי מנה הגונה לצלחת והתיישבתי לאכול, התקופה הרעה החזירה הזו לקחה מזלג ואכלה לי מהצלחת, זה כמעט גרוע כמו שמישהו קורא איתך ביחד עיתון, אז לא רק שהתעצבנתי מהעובדה שהיא דוחפת לי מזלג לצלחת,היא גם אכלה ממש מהר ולא נשאר לי כלום בצלחת. הספקתי לאכול רק כמה ביסים בודדים,אך הרגשתי שבע, כאילו אבד לי התיאבון.
אחרי הצהריים שכבתי במיטה, התקופה הרעה שיחקה במכתבים שלי שמונחים במגירה, מכתבים שקיבלתי מהחברה הראשונה לצבא, מכתבים שקיבלתי מהאקסית, חיטטה לה,למדה קצת על הרגשות שלי,על התחושות, שנמאס לה היא אמרה "אני רואה שהמכתב האחרון הוא מיולי 2003 זה היה ממש מזמן..." "כן אני יודע" עניתי לה בחוסר חשק, ידעתי לאיפה היא חותרת. "מה קרה, אמא שלי לא דואגת לך?" אני מרגיש כבר עכשיו איך העצבים שלי מתחילים להתחמם,או אולי אלה אינם העצבים,כי אם הלב? והוא בעצם לא מתחמם,אלא מתקרר ומרגיש בודד? סובבתי את הגב אך היא המשיכה.. "למה אתה לא מדבר עם בנות? מתי פעם אחרונה הלכת לישון מחובק עם מישהי? לא עצוב לך להסתובב ולהניח את היד על כרית ריקה?... היא המשיכה כך עוד כמה דקות.. אני לא זוכר שבכיתי,אבל שהרמתי את הראש היו 2 טיפות על הכרית, חשבתי לעצמי שכנראה נרדמתי ומעט רוק נזל לי,זה אמנם מגעיל אבל זה קורה, אך התבדיתי כאשר התקופה הרעה גיחכה ואמרה שבנים לא אמורים להזיל דמעה.
היא נכנסה למחשב שלי, מאיפה היא מכירה את כל הסיסמאות, מתחילה להקריא לי ציונים.." 78,לא משהו..,חשבתי שאתה טוב במחשבים.." כן,גם אני חשבתי שאני טוב במחשבים... מה איכפת לך בכלל כמה קיבלתי? "לא איכפת לי" היא ענתה "זה העתיד שלך,לא שלי,מצידי תקבל 11, אח"כ תתקע עם מועד ב', ונראה אותך עובר אותו..."
חשבתי לעצמי שחייבת להיות דרך לגרום לה ללכת, תיארתי לעצמי שפלוצים לא יגרמו לה להרגיש לא רצויה,וחשבתי על דרכים אחרות. זכרתי שמישהו פעם אמר שאם תחכה מישהו הוא אמנם יתעצבן,אבל הוא יבין איזה שטויות הוא אומר,וזה יגרום לו להפסיק. אז הפסקתי לענות לה ברצינות,פשוט חזרתי אחרי כל מה שהיא אמרה, השתדלתי גם לדבר באותו טון, למרות שיש לה קול נשי ורך,
דאגתי גם להכין אוכל שאני אוהב,עם המון תבלינים,כדי שהיא לא תוכל לאכול לי אותו,התקופה הרעה הזו, אכלתי מהר,והספקתי לחסל 2 צלחות מלאות כל פעם.
ידעתי שהיא תלך אחרי לכל מקום, אז לקחתי אותה למקומות משעממים, לסרטים של בנים, לקחתי אותה לצלם שקיעה בנמל, אפילו רצנו אחרי ציפורים,כדי להשיג תמונה טובה,הפחדתי אותה בנהיגה מהירה על הכבישים, ואפילו לקחתי אותה פעם לשבת עם חברים בספרייה, היה ממש מצחיק באותו יום, צחקנו הרבה יותר מאשר למדנו. ובכל אותה עת לבשה התקופה הרעה ארשת עגמומית משהו, בוהה בחלל בחוסר עניין.
לפני כמה ימים ידידה טובה התקשרה, אחת כזו שמכירה אותי, שכיף לי לדבר איתה,אני חושב שאיכפת לה ממני.
היא שמעה שמשהו קצת מוזר בקולי... לא רציתי להגיד לה שזה לא נכון,שאני פשוט מדבר ככה כי אני לא לבד, כי התקופה הרעה יושבת איתי בחדר,ולא נעים לי לדבר לידה, אבל היא התחילה לשאול אותי כל מיני שאלות, ולספר לי כל מיני סיפורים, היא התעניינה מה קורה איתי, הבטיחה שנצא יום אחד לעשות שופינג ביחד,צחקתי עליה ששופינג זה לבחורות,אבל אני אשמח לבוא כדי לבלות איתה זמן איכות.
סיפרתי לה על הלימודים,ועל המבחנים,היא סיפרה לי על העבודה החדשה שלה, דיברנו ודיברנו, אני חושב שחלפה שעה ארוכה עם שניתקנו.
התקופה הרעה עשתה לי פרצוף, שאלתי מה קרה,רק מתוך נימוס, היא אמרה שמשעמם לה,ושלא כיף לה פה.. זה היה קצת מוזר, ואני חייב להודות שאפילו לא צפוי,אבל הרגשתי לא נעים שמשעמם לה, הרגשתי מן מחוייבות כזו.אני יודע שהיא עול,ואני יודע שאני לא אוהב אותה,אבל זה לא נעים שמישהו ששוהה בחברתך אומר שמשעמם לו. שאלתי אותה אם יש משהו שביכולתי לעשות כדי להנעים את זמנה, אך היא אמרה שהיא חושבת שלא. אמרתי לה אוקיי,מצטער.
היא פנתה אל הדלת "תקשיב,ממש משעמם לי אצלך,אתה מבזבז יותר מידי זמן עם חברים ועל אוכל,ועל כל שאר הדברים המשעממים שאתה אוהב, אני חושבת שאני אלך הביתה..." היא יצאה מן הדלת והתכוונה לסגור אותה, אך יד עדינה החזיקה את הדלת פתוחה, הדלת נפתחה לרווחה,ובפתח עמדה ילדה יפיפייה,עם שיער שחור ועיניים גדולות, השיער שלה היה רטוב,והיא הדיפה ריח של שמפו אקזוטי, היא נקשה קלות על הדלת הפתוחה,רק מתוך נימוס, ואז אמרה "אני גרה פה בקומה מעל,שמעתי את המערכת שלך מנגנת שירים יפים בקול רם, אך לא הצלחתי להנות מהם,מפני שהקולות מהומהמים, איכפת לך אם אני אשאר פה לשמוע?" חייכתי והזמנתי אותה פנימה,שאלתי אותה מה היא רוצה לשתות, וחשבתי לעצמי שהיא הגיעה בתקופה ממש טובה...
מוקדש לנובמבר,על שנתנה לי השראה לסיפור
כינוי:
פשוט א'
בבלוג זה
בכל הבלוגים
