לזכר ימי התום

לכאב העדין במגע שלך

לנשיכות לחיבוק לעובדה שאתה מציק לי

אתה ילדון זה נכון, ואני לא אמורה להיקשר, אבל אין לי אף אחד

אני מתגעגת לשליטה למרות שאני לא מעזה להגיד לך, אתה לא יודע איך לשלוט למרות שיש לך איזשהו צד שם.

מצחיק איך דברים מתגלגלים מכוס יין קטנה ונר חנוכה.

אני גם יודעת שיום אחד תלמד לזיין כמו שצריך להחזיק  במקומות הנכונים, אני יודעת שגם תלמד להכאיב,

בינתיים אני לא מבקשת, כי אתה רק ילדון, עם המון פוטנציאל אבל חוסר ניסיון.

אני מתגעגעת גם להוא מהמשולש,

זה שידע איפה לגעת ואיך

שידע להפתיע ושגרם ללב שלי לפרפר מ12 בצהרים כי ידעתי שב7 הוא חוטף אותי

אני צריכה את הקשירות שלו, את הכיסוי עניים, את הכאב העדין ולא הגס

אני צריכה זין, אני צריכה מגע, שוב זה נכון שזה בגלל חוסר אהבה

וזה מוזר שבאותו פוסט אני כותבת על שני בני אדם, הם משלימים אחד את השני בכמה מובנים

האחד ילדון

השני מפתיע וכמעט מוכר

האחד כל הזמן לידי אבל משהו עוצר

השני רחוק ולפעמים אני תוהה אם זה מה שחוסם

עם  האחד אני בקושי יכולה לדבר

עם השני.... כל שיחה מעלה לי חיוך גם בימים עצובים במיוחד

יותר מידי זמן שלא עשיתי  סקס שכחתי מתי הפעם האחרונה שעשיתי אהבה.

כסף זה לא הכל בחיים, גם זין לא, וגם אהבה לא....

החיים הם שילוב של הכל, ולי חסר מכל דבר רק קצת כדי להיות מאושרת.

אני רוצה לילה שלם של סקס וחיבוקים קר לי לבד.

קשה לי להסביר את התקופה שעוברת עלי עכשיו

קשה לי להסביר כמה קשה לי ואיך אני לא רואה את עצמי יוצאת מהתסבוכת שנכנסתי אליה

אני חייבת כספים, אני צריכה לעשות בדיקת הריון אבל אין לי אומץ

אני מרגישה שהכל מתפרק לי

ואני בעיקר  מתגעגעת, לא רק לאנשים גם לעצמי

אני במרחק נגיעה מהגשמת חלום

ואני גם במצמוצ אחד עלולה לוותר

אני לא מרגישה שנשאר לי הרבה

כוחות חברים אמפטיה

אני מנותקת ומשתדלת להיות מנוטרלת מרגשות

אני בקריסה טוטאלית וזה הולך ומתגבר

חשבתי שזה ישתפר עם הזמן שאני אסתדר

אבל אני כבר הרבה יותר מידי זמן במצב הזה ובהרגשה הכבדה הזו

כאילו כל צעד שאני עושה קדימה גורם לי לשקוע יותר לחזור אחורה ולריב עם בוץ טובעני שגומר אותי

זה פורים זו אמורה להיות תקופה שמחה אני אוהבת את החג הזה, אבל עצוב לי כל כך עצוב לי.

ואני מרגישה כאילו אני לבד, כלום לא ישנה את זה, חסרה לי תמיכה

אני כבר שבוע וחצי לא מתפקדת כי יש לי מגרנה אני לא מצליחה לפתוח עניים

אין לי הרבה הזדמנויות לשבת על מחשב ככה שאני לא מעדכנת.

אני רוצה להתקדם כבר, אבל אני לא רואה את זה קורה וזה הורג אותי....לאט לאט.

ואולי יום אחד אפרוש לי כך כנף
ואעוף למקומות אחרים
שנמצאים רק אחרי העננים,
אחפש את עצמי
אחפש לי ידיד
וכשלבסוף אמצא אותו
אשמור לי אותו לתמיד.

הוא שיודע הכל
מגלה את ניסתרות ליבי בלי שארגיש
פתוח לכל ונגיש,

הוא שם
הוא תמיכה
הוא לא חונק (רק כאשר אני באמת רוצה)

הוא אח, הוא חבר ואת זה הוא אמר

כשטוב לי הוא שם, כשרע לי (בפעם הראשונה בחיי) הוא גם שם
אני נופלת - הוא מחזיק,
מלאך שכזה איתי תמיד

מחפשת, מתבלבלת
והוא בחיוך של מלאך
שאני יכולה לראות גם בלי לראות את פניו
מחייך ושולח לי חום ורגש

השאלה אם הוא ממלא מקום של משפחה
עדיין מותירה אותי פעורת פה, כנראה שהוא הכל.

מי יתן אלי ואמצא גם אחד אמיתי

הכתיבה פה נעשת לי כבדה

אני כמעט נלחמת עם עצמי כדי לכתוב

אני יותר ויותר עיפה בכל יום שעובר

הצורך לזוגיות הולך ומתחזק ועם כל ניפוץ של אופציה אני נופלת יותר עמוק

וזה מוזר כי אני לא כזו, אני לא מחפשת את הזוגיות בכל מחיר, הרצון לילד...אלוהים, אם היתי יכולה היתי נכנסת להריון עכשיו

קר לי פה, הלבד לא עושה לי טוב, אפעם לא עשה, אני רוצה להחפש מחליף לדירה שלי

אני לא יכולה להחזיק יותר אני נופלת!

אני לא יכולה לתאר לכם את ההרגשה המוזרה כאילו כלום לא שווה יותר כאילו הדבר היחיד שאני רוצה לעשות עכשיו זה...ליפול

לצנוח לוותר.

באמת שאני נלחמת, אבל חרא לי רחוק מכולם, חרא לי לבד, ואמרתי את זה יותר מפעם אחת עכשיו אני פשוט באמת מוותרת