אני מתלבשת, הוא מחייך... אני עצבנית
"מה קרה את מוכנה להסביר לי?"
שניה לפני זה שנינו הינו ערומים, לגמרי בשיא, ועכשיו...
אני הולכת כהרגלי
הוא שואל מה קרה ולמה פתאום אני כועסת
אני עונה ש"כלום לא חדש והסידור ברור" ....באים מזדיינים והולכים!
בלי התערבויות מיותרות בחיים אחד של השני...שיקרתי,מהסיבה היחידה
שהכעס לא היה מתוך החיים שלי הכעס היה כי כעסתי עליו שגמר בלי לחשוב עלי...שאפעם לא עשה משהו כדי לגעת בי יותר ממה שאני נוגעת בו
אבל הוא הבין את זה, ושניה לפני שיצאתי מהדלת... הוא תפס אותי ונעל אותה-
חשבתי להסביר לו שזה בסדר שמה שהוא עושה זה להשאיר אותי, אבל לא כדאי שיצור אצלי איום,
וכן נעילה של הדלת עדיין נחשבת כאיום אצלי
נבהלתי אבל המשכתי...מתמסרת
הוא נישק אותי בצוואר ירד למטה לאט לאט באיטיות בלתי נסבלת
התעקב על הפיטמות בנשיכות קלות כשהוא יונק אותי אליו ואני מתמסרת בתחושת פחד ועינוג מקבילים
הוא עלה באחת ונעץ בי את הזין שלו...כאב לי יותר בלב מאשר בכוס
ידעתי שזה יקרה אבל לא ציפיתי לזה ...
כן בכיתי, וזה היה קשה, אבל הוא היה שם, להשלים את המלאכה...את מה שידע שכל כך פחדתי ממנו
הוא זכר שכל מה שרציתי היה לסיים עם הפחד הזה...
הוא חיבק אותי...למרות שהוא לא אוהב אותי ואני לא אוהבת אותו
יש בינינו סוג של הסכם והבנה הדדית
כשהו היה צריך משהו עשיתי הכל כדי להשיג לו...ידידים לא, חברים לא, גם יזיזים לא,
אנחנו משלימים יחסים שאין לנו עם אחרים
אני לא מתנשקת איתו...כי אני לא יכולה
נרדמתי אחרי זה וגם הוא התעוררתי לבד התלבשתי והלכתי...
מעכלת את הכאב בוכה רועדת הולכת הביתה ישרה כמו סרגל עם לב מעוך ועקום
אני לא יראה אותו עכשיו קרוב לחצי שנה
או אולי אני אפגש איתו שבוע הבא...
לפחות יהיה מה שיגן עלי...התחושה הזו שמשהו הושלם
חרמנית ופחדנית יותר מתמיד
אבל פתאום אני מבינה שזה לא סוף העולם...ומחר...מחר יהיה שם מישהו חדש
