לזכר ימי התום

כשהשיר הזה ברקע, פתאום אני משנה פרספקטיבה זה תמיד ככה.

המרכז מוציא לי סיבות מתחת לבלטה למה לא לסיים את הרומן שלנו שהתחיל ביום שנולדתי.

פתאום יש לי אופציה לקידום, למרות שאני אשמח לקידום הזה, כרגע, אני חייבת לדאוג לעצמי ברמת ההשכלה.

החלטתי לעבור לצפון, אני עומדת בהחלטה הזו,ב9.9 יש לי יום פתוח אני מניחה שתוך חודשיים אני כבר לא אגור פה

מה שאומר שמעכשיו לא יוצא ממני שקל, בזבזתי 4000 שקל מיום שהשתחררתי זה אולי לא המון כסף, אבל זה כסף שהלך על שטויות

אני צריכה ללמוד לנהל את עצמי נכון.

ולמצוא עבודה בחיפה, הדירות שם הרבה יותר זולות מהמרכז ככה שהבעיה שחשבתי שתיהיה לי, לא תיהיה!

 ודירה עם שותף/ה היא בהחלט אופציה שאני יכולה לקחת בחשבון.

עכשיו נשאר לבצע, לא יודעת אם אני מסוגלת להרפות את האחיזה, אני יודעת שאני כל הזמן אומרת שאני רוצה לעזוב את הבית,

אבל אני לא הצלחתי להיות לבד שבוע אחד, אז בעיר זרה, דירה משלי, לבד כל הזמן?!

ואני באמת לא רוצה לוותר על האנשים שיש לי בחיים כרגע, פתאום הבנתי, שאני לא פה, עשרים דקות נסיעה מהכל, מהעבודה, מהחברים, מהמשפחה, שתי דקות מכל סבתא, חמש דקות מכל דוד, אני שעה ברכבת ועוד חצי שעה כדי להגיע לרכבת.

אני הולכת להיות רחוקה מכל מה שאי פעם הכרתי.

הימורים????????

יהיה לי את האומץ?

אני באמת רוצה את האומץ הזה, זה החיים שלי העתיד שלי, יהיה קשה למישהו לשכנע אותי להישאר פה.

אף אחד גם לא ינסה לעשות את זה, אבל אני....אני כל הזמן מוצאת סיבות למה לא, למה לא עכשיו.

קראתי לה...כמה פעמים

היתי זקוקה לה נואשות, אפילו אפשר להגיד שהתגעגעתי, עם כל התקופה האחרונה, היא היתה הדבר היחיד שהיה חסר לי בתוך כל הבלאגן.

הקשר שלנו הוא זה שחיזק אותי תמיד בחיים, כאילו היא היתה שם מאז ומעולם, ונעלמה רק לתקופות קצרות, כשמצאה משהו יותר חשוב לעשות.

היא עמדה מולי במלוא תפארתה, השילה את החלוק הלבן והמעצבן שהתנפנף.

חייכה עם השיניים המלאות ברק שלה,צחורות, אף קטן, שפתיים עבות, אדומות כתומות.

הסתכלתי עליה, חייכתי והתחלתי לכתוב.

היא עשתה לי אצבע משולשת הסתובבה לבשה את החלוק בדרך החוצה

הסתכלתי המומה, ניסיתי לקרוא לה

אבל היא כבר לא היתה...

וככה נעלמה לי המוזה.

הכי טוב להתחיל מחדש, הכי טוב לעשות את זה במקום רחוק

הכי חשוב זה לא לפחד, אני משקשקת

אני מבררת על דירות, לימודים, עבודות, אנשים.

והלב עובר ל250 ומה אם זו טעות?

מה אם אני לא אצליח למצוא עבודה, אני עוברת בלי שקל

כל מה שעשיתי בחודשיים האחרונים היה טעות

לא יצאתי יותר חכמה, עשירה או יפה ,רק פראיירית

אני מחפשת את עצמי בחיפה, זה רחוק, אני לא מכירה מספיק טוב, ואין לי שם אף אחד חוץ מחברה וחברה של סבתא...

מה אם בעיר אחרת אני אפשל ואהיה לבד, חוץ מזה החברות שלי, המשפחה שלי ועוד מישהו, כולם פה.

מה עכשיו?

עכשיו מפחיד!

מלך העולם-שלמה ארצי.

אני לא יודעת למה, מה שהיה אמור לעשות לי טוב, כלכלית, נפשית, חברתית, הפך לכל כך קשה.

התפטרתי מהבית קפה, כי המשכורת לא משהו, וכי דברים שנופלים עלי לא אמורים ליפול עלי, ופעם ראשונה שלא היתי פראירית

וכשהרגשתי שזה לא מתאים לי, לציפיות שלי, למטרות שלי, פשוט קמתי והלכתי.

וזה צעד שהוא מצויין לי.

אז למה בכל זאת אני מרגישה חרא?

אני חייבת לצאת מהבית, זה לא בגלל ההורים שלי, לא בגלל חוסר הפרטיות, אני פשוט לא מוצאת את עצמי יותר

הכל מפחיד אותי פתאום, דברים מתחילים להיות כבדים

אני יודעת שצריך לחיות את החיים לזרום עם השינויים

שיש בי המון ואני יכולה להצליח

אבל ....מה עם כל אלו הם רק קלישאות?

מה עם אני אמצא את עצמי כמו דודה שלי, באמצע החיים בלי כלום, מה אם אני אגלה שפספסתי את המטרה

צריך להנות בחיים, בשביל להנות צריך כסף, בשביל לעשות הרבה כסף רצוי להיות עצמאים, כל מיני יעדים ומטרות הופכים לנקודה רחוקה באופק

וכל פעם שמישהו אומר לי, "נו באמת נראה לך שאת יכולה לעשות את זה, תיהי מציאותית", זה הופך רחוק יותר, ואני מאבדת מהביטחון, בי, ברצונות שלי, ביכולות שלי, אני שוב מרגישה קטנה.

פעם היתי משתמשת במין כדי להעצים את עצמי, היום אני כבר לא עושה את זה ואני בונה את החשיבה שלי בצורה מונוגמית ואני חייבת לציין שזה הופך לדברים הרבה יותר גרועים, כי אין לי לאן לברוח יותר.

אני צריכה שינויי מהותי בחיים ואין לי מושג, איפה, לאן, מה, מי ואיך.