אני לא חושבת שאי פעם , אי פעם כאב , יכול להיות כל כך כנה כמו הדמעות שלא נותנות מנוח . אני לא חושבת שאי פעם ,כאב, יכול להיות כל כך חזק כמו התחושה של דקירה בחלל הגוף  . אי פעם כאב ,
יכול לשרת למטרות כל כך אמיתיות שרק דורשות את החופש. .
לפני כמה זמן התפללתי שאי פעם , רק אי פעם , אוכל לדעת מה זה לגרום לכאב הזה . ולא להרגיש אותו . לדעת מה זה להגיד את האמת ולא להבין איפה באמת היא נמצאת . להרגיש את זה קורה. אני לא חושבת שאי פעם , אי פעם היה טעם לתפילה . הרגע הזה הגיע, וכרגע אני לומדת את מה שאני הייתי מעדיפה לא לדעת.
שלגרום את הכאב הזה . כואב יותר מלהרגיש אותו . שלגרום את הכאב הזה . מחניק יותר מלהחנק בו . שלגרום את הכאב הזה . מפחיד יותר מלפחד ממנו . שלגרום את הכאב הזה . עצוב יותר מלשקוע בו . 
לפעמים אני מנסה להסתגל לאמת אחרת , לפעמים האמת שלי משקרת . אני מניחה , שזה בגלל הבן אדם שאני .
מחליפה זהויות . כי אני לא יודעת להיות רק מירב . אני לא יודעת לקחת את עצמי ולהגיד שאני עולם ומלואו.  כי בתוך העולם שלי יש הרכבה עצומה של דמויות רגשות עבר הווה ועתיד . אבל אחרי הכל .
גם הדמויות וגם הרגשות . לא צריכים לשחק חלק קבוע בהצגה האישית שלי . בהצגה שנולדתי בה.
לפעמים , צריך לדעת להיות על הבמה לבד.
צריך לדעת להיות על הבמה לבד.
אז לבד על הבמה . בהתחלה זה די נחמד , אפשר לתת לרגש , למילים , לאישיות ..לשינויים , לפרוץ החוצה . בלי לחשוב פעמיים . בלי להשתגע.
אפשר לא להסביר כלום , אין למי בעצם , לבד על הבמה , בהתחלה זה די נחמד .
להתחרפן בתוך עצמי , לחפש את עצמי , לבכות , להשתולל , לצחוק . לבד על הבמה . מי שומע כדי לתת דעה ?
אבל מסתבר שאני לא יודעת . המיאוס האישי שלי חזק מהיכולת שלי להתגבר על נוכחות .
ונוספים שחקנים . לא לבד על הבמה . בהתחלה זה די נחמד . ולשיחות אין תום , ולתמימות גם אין , ולתשוקה בכלל , אפשר לחלום ולעשות כל מה שרק חלמנו . לגלות עוד עולם , להסתכל , כשפעם רק ראינו .
אבל המיאוס הביחד חזק מהיכולת שלנו להתגבר על חופש .
לפעמים צריך לדעת להיות לבד על הבמה .
ועכשיו כשמחליפים תפקידים ?  מה בעצם המשחק ? ואיפה התסריט ? הוא לא כתוב .
אם הייתי מקבלת אותו היה הרבה יותר קל עכשיו .
אני לא חושבת שאי פעם , אי פעם כאב , יכול להיות כל כך טהור כמו הדמעות שלא נותנות מנוח . אני לא חושבת שאי פעם , כאב , יכול להיות כל כך חזק כמו התחושה הנוראית של דקירה בחלל פלג הגוף העליון . אי פעם כאב ,
יכול לשרת למטרות כל כך כנות . כל כך אמיתיות כמו אי פעם. 
אז עכשיו צריך לתת ללב לדעת מתי הזמן הנכון  . ואיך . עכשיו צריך לתת ללב לדעת איך משחקים את התפקיד של השני .
כשמכירים את הנפילה יותר מכל אחד אחר.

עכשיו אני רק מחכה לכנפיים .

כמה דברים לא נכונים עשיתי ביומיים . אני לא יסלח לעצמי בחיים, וכבר אין פה מקום לעזרה.

אני תקועה עם עצמי חזק ועמוק.

אני רק רוצה ללכת רחוק מכאן. כן לברוח כמו הפוסט " רחוק מכאן "