תוהה אם יהיה לי חסר. כמה זה משונה כרגע . אני פשוט תוהה . ואולי יותר מידי ? מה אני בעצם מחפשת? התום שהיה לי מזמן נעלם..אני לא הולכת למסד מאומה .למה אני  בעצם נאבקת ? בשביל מי ? בשביל עצמי לא.  אני בכלל רוצה את זה ? המלחמה שווה ? המלחמה תורמת ?  אני בין כה וכה נאחזת בזכרון .אז למה להחזיק בחבל ? מה מושך אותי למשוך כל כך הרבה ? הזדהות ? למה אני מחפשת מאחורה כל כך הרבה ? נאחזת שם .  אולי לעצור זאת התשובה הנכונה ? לתייג רגשות לא הולך לי יותר . נזכרת באותו רגע אחרייך . נשבעתי שאני אדע מה זה להיות שם . למה בעצם ? בשביל מה היה שווה ללכת אחרי הלב ? אחרי הכל ההנאה הגמורה הזאת החזירה אותי לחיים . אפשר להגיד שלא ? אני יודעת שאי אפשר . הרי כל דקה ושנייה למדה אותי לקח אחר . אז זו הייתה המטרה ? מי מהצד יוכל לקרוא לזה אושר . מרגישה שאני אוחזת בכוח משהו שמראש מועד לכישלון .  בתור אחת כל כך אופטימית למה לגבי זה אני פסימית כל כך ?  אולי אני פשוט מציאותית  ? אולי אנחנו מתעקשים לשמור על משהו שהקסם שלו הלך מזמן  ? ההגעה הבלתי ידועה לחיים שלי החזירה אותי לחיים מחדש. באמת יכלתי לקרוא לעצמי בן אדם שחי את החיים ולא נעצר . אבל לאחרונה הטלנובלת סבון הבדויה שלי נתקעת ולא ממשיכה כהלכה .
אולי כדאי לא לתת לכאב ראש להשפיע על הסדר המתוקתק שלה עד עתה ?  אני במילא נאחזת באותו דבר כל הזמן . ושוב . מה מושך אותי למשוך כל כך הרבה ? אני בכלל יודעת להיות רק אני ? אולי אני צריכה למצוא את עצמי במקום שלי לפני שאני מחפשת את עצמי במקומות אחרים  ? אולי כדאי להמשיך להאבק ? יש לזה טעם ? 
למה אני בעצם מחכה ? אולי אני תמימה מראש למצב ? אני לא הולכת למסד דבר.  אז למה עולות לי כל כך הרבה סימני שאלה ? את האמת שלא הייתי במצב רציני כזה אפעם . אולי רק בצד השני . אני תוהה . זה הדבר הנכון ?
ואולי אני מיועדת לאובדן לבדי ? אולי אני צריכה לתת לזמן לזרום וללמוד קצת לחיות ? אני נתקעת באותה נקודה תמימה כל הזמן . אני לא אוהבת יותר חוסר שינויים . מרוב שינויים שהוצבו לי  . כבר התרגלתי . ועכשיו אני צריכה אותם . אני יודעת שהגעגועים יאכלו אותי . אבל משהו ישאר ממני בטוח . לא ? אני עושה טעות ? אני מחכה כל הזמן לרגע שאגיד לעצמי שוב . איך יכלת לחשוב ככה בכלל ?  אבל לאחרונה אני לא מוצאת את האושר.  אז אני מחזיקה בכאב . בשביל מה ? למה אני עושה את זה לעצמי ? .

?

בסימן שאלה ענקי . כמו הפוסט המייגע הזה.
מצבי העגום שאני נוהגת לא לדבר עליו ולהיות אופטימית לגביו מתחיל להדהד לי בראש .
מה אני רוצה בכלל?
החשק שלי לדברים שאני אוהבת מתחיל לרדת . כבר אין חשק לרקוד.  אין חשק לצאת לבלות . החוסר באושר הזה משפיע עליי . השירים משעממים למדי ואני כאילו מחפשת שינויים בשגרה רגילה .
סליחה , מישהו יודע לעלות חיוך?

מוזר שאפילו הפוסטים שלי כבר בלתי נסבלים בעיניי.

לא תקופה רעה.
פשוט משהו בה תוקע אותי.
ואני בסימן שאלה גדול.
זה לא שאני יושבת בבית עם אקדח ושואלת את עצמי
'לירות או לא לירות'
וואלה , למדתי כבר שהכל עובר 3>