יומנה של קומפקטית

הכל מודחק אצלי כל כך חזק, כל רגש שנחווה, כל חוויה שהורגשה.
הייתי שם ולא הייתי שם.
רוני אחרת הייתה שם, שקבורה אי שם עמוק. או שמא נמחקה?

אומרים שיום השואה הראשון לאחר פולין מקבל משמעות אחרת.
אני פוחדת שהכל יצוף ויתפרץ. לאבד כל יכולת לשלוט על עצמי, לאבד יכולת תפקוד.

אני יותר פוחדת שכלום לא ייצא החוצה ויישאר מודחק. פוחדת מרוב ההדחקה להשאר אדישה. להשאר.. לא אנושית. לאבד כל יכולת לשלוט על החיבור שלי למה שקורה מסביבי, להמשיך לתפקד בידיעה שמשהו דפוק.

עדיין נאבד קשר ליקום,עדיין לא באמת פה. אז איפה אני כן?