אני לא מאמין פשוט לא מאמין שאחרי הרבה זמן אני נכנס לזה, אני יורד מהמסלול שלי ועוצר בצד לרגע להסתכל על הדברים ששמתי לפני, אני יכול להמשיך לנסוע אבל משו אומר לי לעצור... אני לא יודע אם זה בנק' מבט שלי או קורה פיזית אבל מצד שני מה קורה פיזית שלא אני מסתכל עליו?!

לא יודע, כן לכתוב על זה לא לכתוב על זה, כן לדבר על זה לא לדבר על זה... מצד אחד אולי המחשבות על זה יעשו יותר גרוע, מצד שני עדיין יש את המשו הזה שאומר לי עצור... ובכל פעם שזה קורה העולם שותק, אם מישו מדבר סביבי אני לא שומע, אם מתרחש משו מאחורי אני בכלל לא יודע,

הכל פתאום ניהיה שקט ואני מנותק מהכל רק העיינים שלי רואות תמונה, שמספרת לי הרבה דברים, אולי אני דואג להקצין אותה עמוק בראש...

אבל שאני מסתכל על התמונה הזאת אני מרגיש עקצוץ שאי אפשר לתאר...

וזה? לא ביג דיל... אבל הבלבול שנוצר לי בראש בעקבות זה....... זה מה שיותר עוקץ. הבלבול שנוצר מזה שאני רגיל לחשוב דברים חיוביים, מזה שאני שואף לתקן את מה שלא טוב לי במקום להתלונן על זה...

אני לא מאמין בחוסר אונים! אבל אני מרגיש כזה...

ועל מה כל הפוסט הזה?............... על האנשים (לא אחד) שסביבי, האנשים הקרובים,שהם הדבר שהכי משפיע על המוטיבציה שלי... לא אוהב את ההרגשה הזאת של לפתח תלות, אבל זאת האמת ואולי האמת שאני יצרתי לעצמי.

האנשים  שקשה לדעת למי מהם אכפת וכמה... וזה בא מהמקום שאני מרגיש שאני נותן לאלה שנגמר, אבל כאילו שאפחד לא זוכר, או לא שם לב בכלל כאילו שנתתי מוטיבציה ונשארתי בלי כי האנשים האלה ממשיכים ולא מחכים, ממשיכים כי מפחדים שמישו יברח להם ולמה נעצרתי בכלל? בשביל לעזור להם.

וכמה דברים בטוחים: לתת אני לא אפסיק. ומה שלא יהיה, זה ישתנה... בהם או בי, בגישה שלהם או בתפיסה שלי.

"אלה לא החיים, אלה פשוט דברים שעדיין לא הצלחתי להבין" ...

טוב כשיש מישו לסמוך עליו

תחייכו

דור