היי..

טוב אז לבלוג הלן,

ישנה משימה,שצריך לכתוב סיפור בנוסח חלומות,

אז כתבתי איזשיהו סיפור על נערה שחושבת שהידיד הכי טוב שלה מת מדקירה,

אבל באמצעות חלום עליו היא מבינה שטעתה.

...

תהני הינה הסיפור..

..

הכל התחיל בחורף,
השמיים היו אפורים,חושך היה בכל עבר.
פחדתי לישון לבד,אבל בסוף נרדמתי.
פתאום הוא הופיע,שרירי וחטוב בדיוק כמו שזכרתי אותו,נגשתי אליו,
רצתי בכל כוחי,נושפת ונושפת,הגעתי אליו,הוא הביט בי בעיניו הכחולות,
אני הבטתי בו בעיני האפורות.
"לילי?"הוא אמר.
"אני לא מאמין שאת לצידי."הוא המשיך.
"אני אוהבת אותך,אבל אתה לעולם לא תוכל להיות עימי שוב."אמרתי לו,משתדלת לא לבכות.
"את יודעת שאם רק תבקשי אני אחזור."הוא אמר,למרות שידע שזה לא נכון.
"אתה יודע שזה בלתי אפשרי.."השבתי.
"אי אפשר לערבב בין העולמות.."המשכתי.
"בטח שאפשר.."השיב,הביט בי במבט רציני.
"אי אפשר..כמו שאי אפשר להחזיר מת לתחייה."השבתי,מתרחקת ממנו,יותר ויותר.
"את תראי..אני עוד אחזור."צעק לעברי ונעלם.
התעוררתי,
נזכרתי במילותיו,בפניו,הוא היה אחד הידידים הכי טובים שהיו לי.
אני זוכרת את הרגע הנורא,שהפריד בנינו,כאילו זה קרה אתמול,היינו במסיבה,שיכורים,מסטולים,
רוקדים על הרחבה,לפתע,משום מקום,הגיע משיהו עם סכין,ודקר אותו,הוא הביט בי בעיניו הכחולות,
יכולתי לשמוע את קולו המבקש עזרה,הברמן צילצל לאמבולנס,והם הגיעו,לקחו איתם את רון.
"אני יכולה להיכנס?"שאלתי את אחד הרופאים.
"כן.."השיב.
נכנסתי לאמבולנס,מחזיקה לרון את היד,מתפללת שיחזור,או לפחות שיתעורר.
שמעתי את אחד הרופאים מדבר עם אימא שלו,שהייתה גם נוכחת באמבולנס,היו לה דמעות בעיינים.
"לא בטוח שיחזור..נעשה את כל המאמצים להציל את בנך גב'."אמר הדוקטור.
"אני מקווה שהוא יהיה בסדר..הוא אמור להתגייס בעוד יומיים."השיבה ודמעות הציפו אותה.
הגענו לבית החולים,אני זוכרת שרון נכנס לטיפול נמרץ,שם ניסו להחיות אותו,אבל לאחר מאמצים מפרחים
הגיעו אלינו שני רופאים וסיפרו לנו את הבשורה הכי נוראה שיכולה להיות.
"את אימו של רון?"שאל אחד הרופאים.
"כן..מה שלומו?"שאלה אימו,אני חיבקתי אותה.
"לצערי,רון איננו,ניסינו בכל הכוח להציל אותו אך לשווא."השיב.
"בטח לא עשיתם מספיק,רציתם שימות."אמרתי מתוך הדמעות,מוצאת עצמי צועקת עליהם,על הרופאים,
שבסך הכל ניסו לעזור ולעודד אותנו.
"אנחנו מצטערים."השיבו והלכו.
ברחתי משם,מבית החולים,לא יכולתי להשאר שם עוד רגע,חזרתי הביתה,מנסה להחדיר לעצמי לראש
שאוליי זה חלום,ושרון עוד בחיים,תמיד שמעתי בטלוויזיה על אסונות מהסוג הזה,אבל ברוב הפעמים
כל מי שדקרו אותו ניצל,אני ידעתי בתוך תוכי שלא הייתי צריכה ללכת איתו למועדון הזה באותו ערב.
מרוב מחשבות,נרדמתי.
שוב חלמתי,ראיתי אותו,את רון,רציתי אליו.
"רון?"צעקתי לעברו.
"לילי?"השיב בחיוך,התחבקנו.
"חשבתי עלייך היום,על היום שנדקרת למוות."השבתי והשפלתי מבט.
"לא ידעת שהולכים לדקור אותי באותו לילה."השיב.
"למען האמת ידעתי..הייתי לי הרגשה שזה יקרה."השבתי.
"לכולם יש הרגשות,זה לא שהכרת את אותו בחור או שכן?"הביט בי במבט רציני ביותר,מעולם לא ראיתי
את המבט הזה,או לפחות שהוא הביט עם המבט הזה עליי.
"לא הכרתי..אבל חברה שלי מכירה,שוהם,היא הכירה אותו,היא אמרה לי שהוא מתכנן להרוג אותך."השבתי.
"אז למה לקחת אותי לשם?"שאל,שוב עם אותו מבט.
"לא ידעתי שזה יקרה..ניסתי להזהיר אותך.."השבתי.
"אם היית מזהירה אותי זה לא היה קורה."השיב.
"למה אתה מופיע לי בחלומות?"שאלתי,מתעלמת ממה שאמר.
"אני לא מת,אני בתרדמת,חושב עלייך.."השיב.
חייכתי אליו,לא אמרתי דבר,הבטתי בו,נישקתי על לחיו ונעלמתי משם.
פתאום הבנתי,שאוליי בעצם רון לא באמת מת,אוליי הרופאים סתם אמרו,קמתי מהר מהחלום.
התלבשתי ונסעתי באוטובוס לבית החולים,נגשתי לקבלה,סיפרתי להם למה באתי,והם שלחו אותי לחדר
שלו,של רון,לפתע ראיתי אותו,את רון,הוא היה בתרדמת.
צלצלתי לאימו וסיפרתי לה,היא לא האמינה לי ולא באה לבקרו,נשארתי שם,בבית החולים,יושבת לידו.
הוא אחז בידי,חייכתי אליו,לפתע עיניו נפתחו,הוא הביט בי.
"רון?"השבתי בחיוך.
"איך ידעת?"שאל.
"שאתה כאן?"שאלתי בחיוך.
"כן.."השיב.
"הופעת לי בחלומות.."השבתי.
"ואיך זה קשור ש.."החל לומר.
לא אמרתי דבר,לא היססתי,נישקתי אותו,משלא נשקתי מעולם.
"אתה הופעת לי בחלומות וסיפרת לי שאתה כאן.."השבתי לאחר הנשיקה.
"אני אוהב אותך!"הוא אמר ושוב התנשקנו.
הוא השתחרר מבית החולים,ומכאן ואלך הבנתי,שאכן חלומות מתגשמים,לפעמים,מה שאתה חולם
עליו בלילה,יכול להתגשם לך במשך הזמן,ואתה אפילו לא תרגיש.

זהו..מקווה שתאהבי ^.^