אוקי..

ואיי אני מחכה כבר שאני יוכל לחזור לכתוב כמו פעם,פשוט זורם..

טוב..

העבר תמיד רודף..

גיליתי את זה היום.

ואני כל כך מפחדת ממנו

לא יכולה להתמודד איתו

כל פעם שאני שומעת שיר עצוב,

או משהו על משהו שהיה באותה תקופה,

גם אם זה טוב,הכול חוזר

אנה מחכה לי בפינה...כמה שזה נורא להגיד

אנה מחכה לי בפינה ויכול להיות שאם היא תיקח אותי היא תיקח אותי איתה בכוח וחזק...

יכול להיות שהזמן באמת לא מרפא כלום.

מתישהו כנראה שאני יצטרך להגיד למישהו

אולי משהו בסגנון "תשמע אני אנורקסית או לפחות בסיכון תציל אותי"

אני לא רוצה את זה...

לא רוצה לאכזב את כולם

לא רוצה להראות כמה שאני מעוררת רחמים וטיפשה...

נותנת לחברה לשחק בא כמו בבובה

מצחיק...הכול חוזר,אפילו הכינוי העצמי הנוראי הזה...

אני מפחדת...

הפסקתי להאמין בלב שלי כי הוא גרם לי לנסות להרוג את עצמי

ועכשיו הראש מחזיר אותי לזה?