"זה קשה לך?"
"לא"
"אז למה העיניים שלך שורפות ואת דומעת?" "אני לא דומעת,זה מעייפות"
"את צוללת ולא עולה?"
"אני לא צריכה,כבר יש לי בועה"
"אבל בועות מתפוצצות"
"ומים גורמים לך לצוף" "לא אם את רוצה להישאר בתחתית" "ואם אני ישאר,יגמר לי האויר לא?"
"נו,את תמותי"
"אבל אני רוצה לחיות"
"אנחנו לא מאמינים"
"אז כדי שתאמינו"
"את נערה שלא סגורה על עצמה ולא יודעת מי את,איך אפשר להאמין לך?"
"אפשר,ואני דווקא יודעת טוב מאוד מי אני"
"אה כן?מי?"
"נערה חזקה שכבר לא בוכה ויודעת להתמודד עם דברים"
"זה לא נכון"
"וואלה?אז מה נכון?"
"את נערה שנמצאת בתחילתה של מחלת האנורקסיה ואת גם נערה שלא מסוגלת להתמודד עם המציאות אז היא בונה לעצמה עולם אחר שטוב בשבילה,עולם ורוד ולא אמיתי"
"וגם עם כן מה רע בזה?" "במה מהם?"
"השני" "זה התפוץץ לך בפרצוף"
"אז אני יבכה,זה לא רע"
"את לא תבכי"
"מי אמר?"
"קשה לך לבכות אפילו לפני עצמך"
"זה לא נכון"
"זה עצוב"
"מה עצוב?"
"את"
"מה עצוב בי?"
"שאת כל כך לא מודעת לעצמך..."
"אני מודעת לעצמי הכי בעולם"
"שיר את פרו אנה"
"ספרו לי משהו שאני לא יודעת"
"לשם את רוצה להגיע?"
"אני לא יגיע,אני יותר חזקה" "זה מה שכולן אומרות"
"כן אבל אני היחידה הכנה"
"ושיר אולי תתחילי להתמודד מול המציאות?"
"אבל טוב לי ככה"
"אחר כך כבר לא יהיה לך טוב..."
"עזבו אותי,דיי!אני לא יכולה..."
שיחה ביני לבין עצמי...
ביני לבין שני היצורים האלה,
שני הקולות שקיימים בתוכי,
שליוו אותי כל חיי.
שגורמים לי לעמוד מול המציאות
ולחשוב מה לעשות עכשיו...
וזו בערך בשיחה שאנחנו מקיימים...
הם:"תביני את זה"
ואני:"זה לא נכון אתם שקרנים!"
כמה שאני נשמעת לעצמי איזה פסיכופטית!
באמת שאני לא יכולה יותר...
אני מרגישה כאילו אני מתפקרת...
אני יודעת שהם צודקים...
אבל אני לא מסוגלת להסתכל לעצמי בעיניים ולהגיד את זה...
אני לא מרגישה אני...
אני מרגישה שונה,
מרגישה מזויפת...
חוזרים לנקודת ההתחלה?
אני כבר לא יודעת...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נערה..