בפוסט האחרון הייתי ממש בדאון. 

לא קיבלתי את הקיצור שרציתי וחשבתי שהגיע לי מאוד. פייר - הגיע לי.

נראה שרק מקומות מאוד אפלים גוררים אותי לפה, כי ואללה, למה שאפיל את זה על מישהו (חוץ מבעלי) ? זה לא פייר.

הפוסט זה מוקדש לחברה הכי טובה שלי, כבר אלוהים יודע כמה שנים.

אני זוכרת את הימים בכיתה ה' שהיית מתגנבת למאחורי הבי"ס בשביל לדבר איתי, כי זה לא היה מגניב.

ואת הימים שהיית באה אליי הביתה, רק כי היה לי אינטרנט ולך לא, ועל הדרך בילינו שעות ביחד.

או כשהתקשרת אליי בבכי, אחרי שרבת עם אמא שלך ולא היה לך עם מי לדבר.

ואת שיעורי הספורט, והפעם שפרקתי כתף בגללך. כי נפלת עליי.

כשהתייעצתי איתך לפני שיצאתי לקורס קצינים, ואחרי, ומה ללמוד, ומה בכלל אני צריכה לעשות בחיים.

כשעשינו ביחד הפקה אחת, ושנייה, ושלישית. 

אם להיות עם הבחור הזה, או אולי בכלל עם הבחורה הזו, או בכלל הבחור הזה, שהוא בכלל בעלי היום.

זה נראה כל כך רחוק. כי את כל כך רחוקה, גאוגרפית ורגשית.

אני לא יכולה להזכר בפעם האחרונה ששאלת אותי לשלומי. או שהבעת איזשהו עניין בחיי.

כי את שם, חיה חיים מאוד מרתקים. חיה את החלום. עם החברות הכי טובות החדשות שלך, בעיר שהיא אהבת חייך.

ואני נשארתי מאחור. אולי קצת באשמתי, יכולתי להרים את הטלפון קצת יותר. אבל גם אז. זה רק את.

ולאט לאט אני מרגישה שאין לי מקום שם. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהתייחסת למשהו שאמרתי בפייסבוק (שלא כוון אלייך בצורה ישירה).

או שפנית אליי מיוזמתך, שלא בשביל שאעזור לך במשהו.

ואני? מפרגנת. מנסה להשאר מעודכנת (בחוסר הצלחה משווע). ובעיקר מקנאת. באנשים שמצליחים להרגיש מחוברים אלייך, כשאני מרגישה שאנחנו זרות.

אני יודעת שאת מגיעה לארץ בעוד ימים ספורים, ואני.. לא מחכה לזה.

וזה עצוב לי כל כך.

עצוב לי כמו שחלק ממני חסר.

כי אני יודעת שזה יהיה שעתיים וזהו. יש לך כל כך הרבה אנשים לראות, ואני בטוחה שאם הייתי במקומך זה היה דומה.

אבל אני לא, ואני זו שנשארה מאחור ולא הלכה ללמוד בניו יורק.

ואני זו שלא הצליחה למצוא מישהו מיוחד למלא בו את הספוט של החברה הכי טובה. את הצלחת יופי. ומגיע לך, מגיע לך שיהיה לך טוב.

את לא תצטרכי להתנחל על הספה שלי, כי אם וכאשר תחליטי לחזור לארץ אני כבר בטח אהיה בשלב אחר בחיים. ואת לא תזהי אותי.

וחבל. היית גאה לראות אותי עכשיו.

אולי לא עכשיו, עם הדמעות והכל.

איך אני נותנת למישהו להכנס עכשיו? ובכלל, מי יפנה בשבילי את הזמן הזה? ומי רוצה בכלל?

נמאס לי מהחברים שאני צריכה לשרת. תפתחי לי בקלפים, תייעצי לי עם הזוגיות. עם העבודה. עם הלימודים. עם משהו.

פשוט לא יודעת איך ממלאים את החלל הזה.

קיבלתי סרן.

לפחות משהו טוב קרה בחצי השנה שלא כתבתי פה מילה.