| 11/2008
אותו חלום, אותו חלון... | פסוט פריקה | תמונה שעיצבתי
אותה יד, אותו יום, אותו חיוך, אותו חלום, אותו חלון, והכל פשוט נגמר.
אותה יד
כשהייתי קטנה, הוא היה לי לגיבור, תמיד היה שקט ונחמד כזה.
כשהייתי קטנה, עוד לא הבנתי את פשר הנגיעות האלה במקומות שאת משמעותם בחיי המין עוד לא הכרתי.
"אני רוצה שתרגישי" "אני רוצה אותך" רק המחשבה על ששמעתי מלים אלה ממנו מעלה בי בחילה.
אני לא מאמינה, שאותה יד שליטפה את אמא שלי פעם, באותה דרך תאוות בשר ליטפה גם אותי...
מגעיל, מבחיל, דוחה... אני לא יודעת איך לתאר את ההרגשה הזו שנמצאת בתוכי, אני לא יודעת איך לשנא אותך עכשיו...
כל אותם הפעמים שבכית על הכתף שלי... היה שקר, סתם הצגה בשביל שארחם עליך ולא ארחיק אותך מעצמי.
פטתי... זה מה שאני חושבת עליך עכשיו, אתה פשוט פטתי.
אותו יום
בחיים לא אשכח את אותו היום בו החלטתי שאני מוכנה. לא אשכח כמה טיפשה הייתי.
איך ילדה בת 16 עם בעיות בבטחון יכולה להיות מוכנה למה כזה?
עד עכשיו אני מצטערת שעשיתי את זה ועוד אצטער כמה שנים טובות.
האמת היא שלא הייתי מוכנה. פשוט לא רציתי לאכזב, להראות חולשה, לפגוע... לא יודעת אולי פשוט לא היה לי נעים לומר לא.
אני עדיין לא מוכנה לזה. וזה מכה בי מפעם לפעם כשאני מתחילה להזכר.
עכשיו... אחרי שכבר עברה שנה... חשבתי שיש לי את האומץ להודות לעצמי, לומר לעצמי ולהשלים עם העובדות. אבל לא. עד שהצלחתי לגייס טיפת ביטחון בעצמי, פשוט הרסת אותו, ריסקת בשנייה, עם כמה מילים פשוטות שפשוט נכנסו לי עמוד מדי ללב, עמוד מדי לראש.
אותו חיוך
לא אראה יותר את אותו החיוך שפעם היה דבוק לי לפנים. אני יודעת שאולי הייתי תמימה, אולי אפילו יותר מדי, אבל אני מעדיפה את הרגעים ההם מאלה.
נהרסתי, פשוט נהרסתי כשהגעתי לכאן, קיטרתי על זה לא פעם אחת ואקטר עוד הרבה. המקום הזה שינה אותי. התחלתי לחשוב על מה שלא חשבתי פעם, לעשות מה שלא עשיתי פעם, לדמיין, להגיד להראות ולחשוב מה שלא חשבתי לפני כן.
אני פשוט שונאת את הפנים שלי עכשיו, גם החיוך הכי שמח לא משתווה לאותו חיוך תמים. התחלתי לראות את עצמי אחרת לגמרי ולשנוא את עצמי עם כל יום שבא.
אותו חלום
איך הצלחתי ככה פתאום לוותר על כל החלומות שלי? למה ויתרתי עליהם בשביל אנשים אחרים?
אני יודעת בדיוק מה אני רוצה, אבל לא אשיג את זה... לא בגללך לא למענך...
אני כבר לא בטוחה. או שבעצם אני כן, בקיצור מה שנשאר לי עכשיו זה להסתכל על כל זה מרחוק ולנסות להתקרב כשהכל מרחיק אותי, אני כמעט יכולה לראות את הדמעות של עצמי בתמונה הזו...
אותו חלון
אמצא לי חלון, אמצא ואקפוץ. למרות עם כל השטויות האלה בבת אחת, בלי להרגיש יותר מדי. פשוט אקפוץ, אשתחרר ואשחרר את כולם, את הכל.
לכמה אנשים כבר הרעלתי את החיים ואני רק ממשיכה בחגיגה בכל יום ויום.
אני כמו וירוס קטלני שמדביק את כולם ונשאר נקי ושמח עם עצמו. אני כמו עלוקה שמוצצת את הדם לאט לאט עד שהוא נגמר, גודלת וגודלת עם כל לגימה, נהנת ממנה. צריך לשרוף אותי. או במקרה שלי לדחוף מהחלון.
למרות ש... לדחוף יהיה מיותר, תנו לי חלון ואקפוץ ממנו לבד.
ואז הכל פשוט ייגמר. נהדר לא?
אלה הדברים שהכי כואבים לי עכשיו ואני לא מצליחה להפטר מהכאב הזה, אני לא יודעת איך. זהו רק חלק קטן מהדברים שמטרידים אותי בימים האחרונים.
אני לא יכולה לישון, לא יכולה לחשוב... לא יכולה כלום בגלל הזכרונות האלה...
היום... פשוט הוכחת לי עד כמה אני צודקת... אני יודעת שאני חרא של בן אדם ורוב האנשים מסביבי כבר יודעים את זה, אבל משום מה זה כאב לראות אותך מסכים איתי על העובדה הזו. פשוט כך, בלי שום שנייה של מחשבה התחלת לומר מה אתה שונא בי... יכלת להגיד פשוט שהכל, כי כל הדברים שהזכרת פשוט חלק גדול מדי מהאופי שלי, אני לא יכולה סתם כך להפטר מהם, לא יכולה להשתנות למרות שאני מקווה שיום אחד אצליח בזה... רק בשבילך. אני לא צריכה שום דבר אחר בעולם כשאני שומעת אותך אומר לי... פשוט בא לי לבכות מהמחשבה עד כמה שהכאבתי לך בכל השנה וחצי הזו שאנחנו ביחד, אני לא מאמינה שאני עדיין זוכה לשמוע את המילים האלה אחרי כל מה שעשיתי...
התמונה נקראת "Dolly". פשוטה למדי אבל דיי יפה לדעתי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Asumi
