לפעמים אני מפחדת מכל האחריות שנופלת עליי ב... בום אחד גדול ומפחיד.
אני לא מבינה את האנשים שרוצים להיות לבד. זה קשה, מפחיד, מתסקל, מעצבן והכי מדכא שיש.
לשמור את הבעיות לעצמך. לא לדעת להפתח לאנשים שבאמת אכפת להם.
הרי אחרי הכל, כשחוזרים להיות ביחד עם כל השאר... נהיה קשה.
אתה מתחיל לבלוע מילים, לשמור לעצמך דיעות חשובות, חכמות. אתה מתחיל לפחד מהחברה ומרגיש כל הזמן לא שייך. אין לך שום דבר במשותף איתם. וזה כואב.
התרגלת לשמור את הדמעות לעצמך. לבכות רק כשאתה לבד, במקום חשוך ושקט. אף אחד לא רצה להקשיב לך. ועכשיו, כאתה פה... עם כולם... אתה פשוט מבלבל משפטים, מנסה להסביר משהו ולא מבין מה ניסית להסביר. להוכיח. למה? להם? לעצמך? מה ניסית לומר? למה התחלת לומר את זה מלכתחילה?... וכשכל זה קופץ לראש... אין דרך לברוח, אתה מתוסך עם עצמך, עם כולם, עם הכל. ולמה? כי נשארת לבד.
לבד הופכת להיות התכונה שלך ואין דרך לשנות אותה או להפטר ממנה, ולפעמים, אתה פשוט בוכה ובעצמך לא מבין למה. בגלל האהבה מסביב? האנשים? החום? בגלל שאתה לא רגיל לזה? לא אוהב את זה? מפחד מזה?...