היא כבר בת חודשיים, הנסיכה שלי.

כל כך קטנה ועם כל כך הרבה אופי שזה מדהים כל פעם מחדש.

ואני חזרתי לעצמי,

ובין לבין מנסה ואפילו קצת מצליחה לשבת על העבודות והפרויקט.

אני כבר מחכה ליום שאחרי סיום הלימודים,

אני כבר מתה לעזוב את העיר של זהב ולעבור למקום קטן בצפון..

כבר כמה פעמים קרה שהיא בכתה

והשכנה נכנסה כי היא שמעה אותה דרך הקיר.

כשהיא נכנסת, השכנה,

המשפט השני שלה אחרי שהיא אומרת שהיא שמעה אותה בוכה , היה "תביאי לי אותה".

זה כל כך עיצבן אותי, כל פעם מחדש,

מן התנשאות כזאת של "אני אצליח להרגיע אותה"

וזה נורא.

זה כאילו היא אומרת- את לא יודעת ואני כן או אני אצליח (מה שאת לא)

וזה לא נכון

היא תינוקת והיא בוכה וזה מותר לה-

יש לה מליון סיבות.

ונכון שקשה להבין,

ונכון שאין לנו כל כך נסיון,

אבל איך יהיה לנו נסיון, איך נלמד מה כל בכי אומר אם לא יתנו לנו להתנסות?

ובפעם האחרונה שהיא נכנסה אמרתי לה-לא! אולי קצת יותר מידי בתקיפות...

אבל זה באמת כי הגיעו מים עד נפש.

היא הילדה שלנו, הכי שלנו בעולם,

ואנחנו הדבר הכי מרגיע עבורה- הריח, הקול, המגע...

ונדמה לי שהצלחנו לפצח את הקוד, היא בוכה הרבה פחות

ואנחנו כבר הרבה יותר מבינים מה היא אומרת, מבינים את השפה שלה-

איזה בכי אומר מה ואיזה תנועות מסמנות כל דבר

ושהשכנה תקפוץ לי,

כי למרות שאני יודעת שהיא נכנסה כל פעם מרצון טוב לעזור,

העזרה שהיא הציעה לא היתה במקום, בעיקר עבורי, אמא צעירה,

כי כל הצעת עזרה כזאת גרמה לי להרגיש פחות טוב, כאילו אני לא טובה מספיק, וכמה רעש היא עושה

ובראש ידעתי שזה לא נכון,

בגלל זה הייתי חייבת להיות תקיפה ולהבהיר את עמדתי,

וזה השתלם.