לצפרדעים אין טעם של עוף

וואוו.... לחזור למקום בו השארתי את הלב שלי אחרי שנים רבות מידיי. מרגיש נפלא לחזור למקום שבו חשבתי פעם אחרת. כמו מכונת זמן בגוף יותר טוב. אני כאן לשתף את תמצית מוחי המועשר בתבליני התבגרות מעוררי חושים. לשחרר חבלים ולהישאר משוחררת מדעותיהם של אחרים. אח... כמו להיוולד מחדש!

מקרה שקרה היום: יצאתי מקבוצה. 

קצת רקע, אני לא מחוברת לכלום ... לא לפייסבוק, אין לי מושג מה זה טוויטר ובהיותי עדיין בארה"ב התחברתי לוואטסאפ. מבלי להבין לאן אני מכניסה את עצמי מצאתי את עצמי מקבלת אישור לקבוצה, לא היה לי מושג לאיזו מחוייבות מזוייפת ומרעילה חיברתי את עצמי מבלי לדעת בכלל שזה כמו בשיר Hotel California במילים המדוייקות You can check out anytime you like, but you can never leave. שיחות פוליטיות שחוזרות על עצמן, ועוד חדשות רעות, ועוד טיול מאורגן שכולם יגידו כמה שהיה כייף וילכלכו אחד על השני מאחורי הגב. עוד פעם למישהו יש יומולדת וכולם יצטרכו להתפלל שיש מספיק סמיילים מחורבנים כדי לצייר איזו שהיא התרגשות שמעולם לא הייתה קיימת . ועוד תינוק שנולד תמונה שלו עם עדיין חתיכות שלייה תלויות לו מהאף, חד גבה, מקומט וורוד מתקלף עם או בלי כובע ושכל המשפחה משקרים באופן מגעיל ומנסים למצוא מילה שלא כוללת "יפה, חתיך, מהמם, הורס...וכו" כי כולם מסכימים שזה כבר לשקר מעבר לרמת הצביעות אפילו שלהם. אז חמתי תבוא עם תיאור כמו "איזה שם יפה" וכלתה המתרצה תגיד" איזה מתיקות". ושתיהן תרכלנה על האמא והסבתא במפגש תה הראשון. באמת שניסיתי להתעלם , לנסות להשתתף ולא הצלחתי להביא את עצמי להשתתף בגועל נפש הצבוע הזה "קבוצת וואטס אפ משפחתית". 

ספגתי את זה 6 שנים עד שכל תא בגופי באופן סופי ומוחלט דחה והקיא את זה החוצה. חשבתי, או קיי יוצאים, זה מתנתק ושלום לכולם. 

חמתי מייד נבהלה והתקשרה לבעלי לא לשאול על הקורונה או על החשד לגלאקומת העין שפסחנו עליו השבוע. אלא "למה אוולין יצאה מהקבוצה" . אני שאין לי מושג לגביי החוקים הבלתי כתובים לגבי יציאה ממשהו ענתה להודעת הטקסט של בעלי בנונשלאנטיות "תגיד לה את האמת". מאותו הרגע אין לי מושג מה קרה אבל חזרתי הבייתה לדראמה שלא חלמתי עליה בחיים. דמעות, בכיות , איימה על שהיא חווה התקף לב, קמה בבוקר בהרגשה שמישהו מת (ציטוט מילותיה אחד לאחד) בעלי על הרצפה שבור "למה לא יכולת פשוט להגיד שהטלפון שלך לא עובד?" .ריבונו של עולם, עזבתי בנועם, בשקט לא חשבתי שזה ביג דיל. כשנשאלתי אמרתי שלא תורם לי המידע שאוהבת את כולם כמו שהם רק הולכת. באופן רשמי נותקתי מהמשפחה ... אני עדיין בשוק לא מעכלת את האנשים חוליי הנפש האלה. רציתי בהזדמנות זו להודות לחמתי, לומר לה שאתגעגע לעלבונות שלה, לעקיצות להשוואות עם הכלה שהגובה שלה כבר פחות משטיח, אתגעגע לביקורות ולהערות הביניים ובמיוחד לתזכורת ש"קיבלתי את הבן הכי טוב שלה" שעד היום אני מקווה לא לראות את ההכי גרוע שלה. אמרה לי בטון פגוע ש"משפחה זה הכל ומזייפים אם צריך" וכל מה שהמוח שלי הצליח לתרגם זה "להחדיר סירפד לחור של הישבן עד שיתמלא ולמשוך חזק בחזרה החוצה זה נעים, והכי בריא זה לאכול את זה. כולם צריכים לעשות את זה". אח... אתגעגע לנפש הרכה שהיא ולכל האהבה שהרעיפה עליי כל השנים. אכן אבידה גדולה. בתוך כל הברדאק ההזוי הזה לא יכולתי שלא לחוש הקלה עצומה. עכשיו יותר מתמיד מרגיש לי הכי נכון מה שעשיתי. היקום נתן לי סימן שהוא מסכים... בוואטסאפ כתוב בענק באותיות אבל שחורות "את עזבת!". אני את זה אני בחיים לא אמחוק. חיוך 😁תודה שבאתם.