גלוב.

שזה מתחיל להיות קצת עצוב לכתוב פה.

אבל אולי זה בדיוק מה שאני צריך היום.

פעם, לפני כמה שנים כשהיה לי רע הייתי פורק פה, וכאן הייתי מוצא את האנשים שיחבקו (וירטואלית אמנם) גם כששנאתי את האנשים הכי קרובים אלי.

מאז ידעתי תקופות טובות וידעתי סבל רב יותר מאי פעם.

ידעתי להכיר אנשים וידעתי לבכות על אלה שאינם כבר, וגם לא ישובו.

ידעתי לנצל את החופש עד תומו, ולאחרונה למדתי גם לחיות עם אובדן החופש המוחלט שגלום בשירות צבאי.

לפני שנתיים-שלוש כשעוד הייתי כותב פה הייתי צריך את המקום הזה ואולי יותר מתמיד אני צריך היום את המקום הזה.

בשביל להתחיל מחדש אני אפרסם קטע ישן שמעולם לא העזתי לפרסם ובמקרה מצאתי היום. אז כשכתבתי אותו כמו היום היה פשוט גרוע.

אני מקווה שמישהו בכלל יקרא.

-

מישהו שאכפת לו

השמש הפציעה בין התריסים שבחדר החשוך הזה שאני לן בו. קרניה השורפות פגעו בעורי החיור מידי, והחלו פוצעים אותי, ואולי בשביל זה השמש הפציעה. כאב חד תקף אותי, כשפקחתי את עיני. לא ראיתי דבר, הכל היה יותר מידי, יותר מידי בוהק, יותר מידי עוצמתי. לאחר כדקת התאוששות נזכרתי ברגליי, והתרוממתי עליהן. השעון הראה שאני מאחר, עובדה זו הלחיצה אותי והחישה בי לרוץ לעיסוקי. היום עליי למצוא מישהו שאכפת לו.

ראשית רצתי למקלחת, לשטוף את כל גועל הנפש של אתמול, של שלשום ושל בכלל. שטפתי כל סנטימטר בגופי, מלוכלך כולי הייתי. המים שזרמו לביוב נדמו כמלוכלכים יותר ממי הביוב עצמם. נדמה היה כי אפילו הסבון לא מועיל, וכי לא משנה כמה אקרצף ואשפשף את עורי, עדיין כל העסק יהיה מטונף. ויתרתי, רצתי החוצה למצוא מישהו שאכפת לו, אפילו כשאני מלוכלך. מרוב שמיהרתי, שכחתי בכלל להתלבש לפני יציאתי. אך כבר לא היה לי פנאי לשוב ולהתלבש, הייתי חייב לרוץ הלאה.

רצתי אל בית הספר, היכן שמחנכים אנשים להיות טובים יותר, בוודאי, כך חשבתי, ששם יהיה להם אכפת. רצתי בכל כוחותי, אל תוך הבניין הנצור בתוך גדרות ושומרים בשעריו. רצתי ללמוד, להתחנך, ולמצוא מורה דרך ומחנך שאולי אכפת לו.

בשיעור לשון, המורה האדומה מכעס, צרחה וצווחה על כולנו שאיננו יודעים לדבר, להתבטא, לכתוב. אמרתי לה, שזה בסדר, שעל כולם ויתרתי כבר, והיא השיבה כי לא אכפת לה.

רצתי לשיעור ספרות, שם אמר לי המורה הלבוש בצבעי אפור ומדבר בקול מונוטוני, כי אינני מבין כלל שירה ורגש. הסכמתי איתו, ואמרתי לו כי אכן זהו הקושי! והוא השיב, כי עלי ללמוד ולא אכפת לו.

רצתי ללמוד ביולוגיה, המורה בעל השיער המפוזר, והאישיות הקשה אמר כי איננו אלא כימיקלים המגיבים אחד עם השני בתנאים שונים. הוא אמר כי אין לנו עתיד מלבד למות. אמרתי לו כי זה בדיוק מה שאני רואה, וזה השיב לי כי אני מפספס את הכל. לא היה אכפת לו.

רצתי לשיעור פיזיקה, המורה הראה לנו משוואות על גבי משוואות שהיו מצוירות על הלוח השחור בגיר לבן בוהק, כל כך הרבה משוואות נכתבו בחדר שכולו היה מלא אבק גירים. המורה הצביע, משוואה משוואה, ואמר כי זהו היקום, וזה כל מה שקיים. אמרתי לו כי לא יתכן שהכל מסתכם בזה, והוא פסל אותי ואמר כי לא אכפת לו מה אני מרגיש, כי זה נכון.

אז רצתי מבית הספר, כי לאף אחד לא היה אכפת, עירום כולי, רצתי הלאה לחברים.

כשהגעתי לחברים מתנשם ומתנשף ראיתי את אותה התמונה כבכל יום. חלקם צווחים וצועקים אחד על השני, דברי סרק חסרי טעם וריח. צועקים כועסים על שום דבר, על שום דבר. החלק השני מדבר וארס נוזל מפיותיהם, ארס ירוק בוהק, מתיז סביב ופוגע במי שאלה מדברים עליו. והחלק השלישי כלל לא נכח שם, הם חיפשו מישהו שאכפת לו. צעקתי עליהם, שאני צריך שיהיה להם אכפת.

החברים אמרו לי שאני לא יודע מה אני רוצה, שאני הורס את הכיף, ושאין לי אלוהים, אז רצתי, עירום כולי, לחפש את אלוהים.

הגעתי לבית הכנסת, הרב פתח את הדלת בפני, ונתן לי כיפה לחבוש על ראשי, מבלי להתייחס לכך שמלבד לכיפה זו, הייתי עירום כביום היוולדי.

הרב דיבר על הדרך הנכונה, הוא אמר כי הגעתי בדיוק בזמן. אמרתי לו שאני שמח שהגעתי בזמן, חשבתי אולי מצאתי את זה.

הוא אמר לי כי עכשיו כל שעלי לעשות זה לקחת מספר ולחכות, שאלוהים יתפנה. לקחתי מספר, הייתי מספר 7 מיליארד בתור. שאלתי אותו באיזה מספר נמצא התור עכשיו, הרב ענה לי שבראשון.

זעקתי, התחננתי בפניו שיתן לי לדבר עם אלוהים, וזה אמר לי שלאלוהים יש כל כך הרבה דאגות, שבוודאי שלא אכפת לו.

אז הסקתי שאין אלוהים, כי החשיך בחוץ והיה עלי לרוץ חזרה לביתי.

רצתי הביתה, חזרתי להתקלח, הטינופת עדיין לא ירדה ממני. לא יכולתי לעשות דבר, פרט לללכת למיטתי, בחדר החשוך הזה שבו אני לן, הכל היה חשוך, ידעתי שבבוקר האור יסנוור אותי שוב, כי הכל יותר מידי, יותר מידי בוהק ויותר מידי עוצמתי. הסתכלתי סביב, כולם היו בחדר, צפו בי, עירום כולי, מקופל, חלש. כולם הסתכלו וחייכו. השעון הראה שאני עדיין מאחר, והחתכים על היד הראו שאני מדמם. שכחתי מהרגליים ומהריצה, ונרדמתי מתבוסס בטינופת, בדם ובבושה.

-

יואי.