או: חוק ההתיישנות

יואב היקר, ראיתי תמונה שלך בפייסבוק.

שמחתי לראות שלמרות שאין בינינו כלל אינטראקציה, השארת אותנו חברים. מצחיק איך פעם, היית כלכך בררן במה שאתה מציג כלפי חוץ, ופתאום כולך שקוף, כחלון ראווה לנשמתך. 

זה גרם לי להרגיש נעים מבפנים, כשראיתי אותך מחייך. אתה, אח שלך הקטן ועוד שני אנשים מהמשפחה שלא זכיתי לשמוע עליהם.

לרגע חשבתי על אז, פעם, לפני כמה שנים - כשלא היית מחייך בכלל, והבנתי שעברו כבר כ-7. 7 שנים שלמות של חוק ההתיישנות על מה שנחשב היחסים בינינו. 

נזכרתי איך היית משתמש איתי בשמות קוד, מדאיג אותי בכל פעם מחדש לגבי הכוונות שלך, מדבר איתי על מה שעשה לך טוב; אז, כשעוד קיוויתי שזאת תהיה אני.

פתאום, לראות אותך מחייך ככה, גרם לי לחשוב. אני תוהה אם מאחורי החיוך הזה נשארת אותו אדם בודד מפעם. אותו לב פגוע, שלא יכול לשאת כשמסובבים לו את הראש הצידה.

תפסתי את עצמי במהרה, הבנתי שזאת רק תמונה. תמונה שהיא שבריר שניה של העמדת פנים, ליצירת זכרונות שאחרכך תוכל להתרפק עליהם. 

אני יודעת שהתבגרת. שיצאת מהגיהנום הפרטי שלך, שפרחת. למרות שחלק ממני עדיין מקווה לראות עדכון שלך בישראבלוג, כמו פעם, חלק אחר ממני מקווה שלעולם לא תמצא את עצמך באותה התחתית מחדש.

אני, עם זאת, לעולם אחזור אל מקום המסתור האולטימטיבי הזה, רק כאן אוכל לכתוב עליך. רק כאן אוכל לכתוב את מה שלא אוכל לומר בקול לעולם.

היה שלום,

עד ההיתקלות המקרית הבאה.