התעוררתי הבוקר לפרסום בעמוד הראשי של ישראבלוג, לפיו אנחנו בסכנת סגירה.

לוקחים לי את הבית, זעקתי חרישית. מבטלים את מקום המסתור שלי! בעצב. עכשיו לא אוכל להזכר בתקופה שלכדתי בין קירות וירטואליים אלו ולא אוכל לשוב אליה, במטרה להתרפק על תחושות עבר, כשההווה כואב.

אומרים שאנשים לא מבינים את גודל הכאב עד שזה קורה להם. פתאום הבנתי את מפוני גוש קטיף. פתאום הצלחתי לתאר לעצמי איך הרגישו אז, כשלקחו להם את המרחב האישי שלהם, שהם גידלו וטיפחו והשקיעו בו, ופתאום אמרו להם ש'סליחה, אי אפשר'.

אני לא מוכנה לתת לזה לקרות. אני לא מוכנה לשבת בשקט, בידיעה שיכלתי לעשות משהו למנוע את זה או לפחות לדחות את הקץ ולא עשיתי זאת.

אני מוכנה לעשות כל מה שביכולתי בכדי לעזור, את הבית הזה לא אתן בכזאת קלות לסגור.