היי,

אני מיס ברייטסייד.

התחלתי את הבלוג בתור she. בגיל 16 וחצי לערך, כשחשבתי שמכאן תגיע החשיפה הגדולה שלי, כשבמקרה מישהו חשוב מעיתון גדול ישוטט ברחבי ישרא ויקרא משהו מהפרסומים שלי ויגיד לעצמו "הו! הייתי רוצה שהיא תכתוב טור שבועי בעיתון שלי". כפי שאתם רואים, זה לא קרה.

הייתי (ועודני) פריפריאלית עם מיעוט בחיי חברה, חוסר בטחון כלפי החיצוניות שלי ואהבה גדולה למילים. עברו כ8 שנים מאז שהתחלתי פה ודברים השתנו לא מעט. תיעדתי את גיל ההתבגרות שלי בצורה כל כך מפורטת ועם זאת מקודדת, כך שרק האנשים שידעתי שקוראים כאן ואני ידעו לפרש בדיוק את הזכרונות שלי כמו שהם.

בשלב מסויים, כשהבנתי שכל מי שקורא אותי פה כבר מכיר אותי גם במציאות הוירטואלית היומיומית שלי וכשהבנתי שאף אחד "חשוב" כבר לא מתעניין בישרא, ואם אתחיל לכתוב בצורה יותר רצינית בפלטפורמות אחרות, ייתכן והגישה כלפיי תשתנה, עזבתי את הבלוג. אם להיות כנה, חלק מהעניין היה גם המעבר שלי לפלטפורמת הטוויטר, שם יכלתי להתבטא בצורה יותר חופשית, תחת אתגר של מגבלת תווים.

העזיבה היתה הכרחית, אבל הגעגוע היה חזק יותר. בשנה שעברה הרגשתי שלא משנה כמה אנסה, יש דברים שאני יכולה לכתוב רק פה, במקום המחבוא היחיד שבו אנשים כבר לא יטרחו לחפש או לקרוא אותי, כך שאוכל להרגיש בטוחה מספיק כדי להמשיך ולחשוף את הרגשות שלי.

ואז זה קרה: ישראבלוג עמד בפני סגירה.

כמו כל אחד שהרגיש מעט נוסטלגי, הבטחתי לעזור ככל האפשר. שבוע לאחר מכן גיליתי ש'ניצלנו' לבינתיים ואין חשש לסגירה לחודש הקרוב. לדעתי זה היה ספין פרסום מטורף שהחזיר את מיטב הכותבים לפה והקפיץ פלאים את הטראפיק, גם אם זה היה רק לרגע.

לפני כשבוע נפתחה בפייסבוק קבוצת מחזור לישראבלוג, שהזכירה לי למה אהבתי את המקום הזה מלכתחילה וכמה הייתי כל כך קטנה בעולם ישרא כל כך גדול. אחד האנשים בקבוצה אמר שהדרך היחידה להשאיר את ישרא בחיים היא להמשיך לכתוב והסכמתי איתו.

ישרא, חזרתי הביתה לתת לך צ'אנס נוסף.

אולי ההתחלה מחדש הזו היא בדיוק מה ששנינו צריכים.