שניה לפנות בוקר, על ספסל מתחת לבית, ישבנו אני ומה שהיה אמור להיות הסיכוי שלי להרגיש מאושרת שוב, זה מול זה. דיברנו על המון, מצאנו דמיון במצב המשפחתי של שנינו. חלקנו רגע של אינטימיות מילולית וקיוויתי שמסתתר שם משהו מעבר. כשהרגשנו שתכף נגמרות לנו המילים ושוב ברח לו החיוך המבויש, שמסגיר במקצת את מוצאו הצרפתי, שוב ברחתי מעיניו שסרקו אותי מלמעלה למטה ובחזרה ושוב נהיה שקט.

'תגיד את זה' אמרתי לו 'תגיד את מה שיש לך להגיד'.

'אני מנסה' הוא אמר לבסוף.

'אתה יכול לומר את זה בצרפתית, אם קשה לך בעברית', אמרתי, מנסה לרכך את המכה הלשונית.

וכך הוא עשה, בעודו רוכן אליי, בניסיון להצמיד את שפתיי לשלו.

הצליח לו, לנבלה, חשבתי לעצמי. הוא הרעיד לי במקצת את הלב.