מה אני בסך הכל רוצה? רק ליפול על גן עדן

הבוקר יצאתי לתומי מבניין מגוריי והתחלתי ללכת לָכיוון.

איזה כיוון?

לא משנה. סתם כיוון.

תוך כדי הליכה לָכיוון פתאום הבנתי שלָכיוון אין משמעות.

אני פאקינג לא זוכרת איפה חניתי ערב קודם!

עמדתי וניסיתי לשחזר את חניית אתמול.

מאיזה כיוון באתי, כמה סיבובים עשיתי, אפילו מה לבשתי ומה לקחתי ביד.

ולא הצלחתי...

היה לי בלק-אאוט   מ ט ו ר ף ! ! !

אני יודעת שיש לי זיכרון ששווה לדיסקט 1.44MB  אבל מעולם לא קרה לי שלא הצלחתי להיזכר.

אז לוקח לי קצת יותר זמן, אבל בסוף זה מפלס לו דרך בין כל הג'אנק והדברים הלא חשובים בעליל שיש לי במוח, וצף ועולה מן המעמקים עד מעל פני השטח אל הנורה הצהובה המהבהבת, כמו בסרטים המצוירים.

אבל היום זה לא קרה.

בשום פנים ואופן לא הצלחתי להיזכר איפה השארתי את האונו שלי!

החלטתי לנסות לשאוב את התמונה בכוח מהמוח ולכן התחלתי עוד פעם לצעוד לָכיוון. האוטו לא היה שם. צעדתי גם לָכיוון השני. גם שם האוטו לא היה. דרך אגב יש מלא אונואים לבנים בת"א! מלא! אבל באף אחד לא חסרה ידית בדלת, ככה אני יכולה לזהות את שלי למרחוק J.

ככה נדדתי 10 דקות עד שהודיתי בתבוסה והתקשרתי לטרמפיסטית שלי מאתמול ואשר היתה נוכחת במעמד החניה. הערתי אותה. היא ביום חופש. בעסה. התנצלתי וחשפתי את קרביי בפניה.

איבדתי את האונו שלי.

היא מיד שלפה את מיקומו מנבכי זיכרונה שכנראה עדיין לא הגיע ל Full capacity כמו שלי.

צעדתי בראש מושפל אל הנ"צ תוך כדי הכאה על חטא יען כי זכרתי שמתי שהוא עשיתי את הרוורס הזה, ואת החניה המדוגמת הזו,

רק שחשבתי שזה היה כמה ימים לפני ולא אתמול!