מה אני בסך הכל רוצה? רק ליפול על גן עדן

זהו.

ההחלטה נפלה, אני חוזרת ירושלימה.

מאד אוהבת לגור בתל אביב, אממה - חייבת להחליף עבודה.

בנוכחית, אין לי לאן להתקדם ואין טעם להמשיך עוד שנה/שנתיים. המשרה הזו מיצתה את עצמה.

אז החלטתי להתחיל לחפש עבודה בירושלים.

בעבודה לא סיפרתי כלום עדיין, אבל כבר מתחילים לזמן אותי לראיונות שבהכרח מתקיימים בשעות העבודה.

הווה אומר - אני צריכה לשקר לבוס.

אני כ"כ גרועה בלשקר. כ"כ שונאת לעשות את זה.

ואני תוהה.

הרי בכל מקרה אני עוזבת. בכל מקרה הם יצטרכו למצוא מישהי חדשה.

מניסיון אני יודעת שהבוס שלי יראיין עשרות רבות של בנות עד שהוא ימצא לנכון למצוא לי מחליפה.

אז מצד אחד אני יכולה להגיד, על הזין שלי. מה כ'פת לי אני.

אשקר לגבי ההעדרות ורק אחרי שאמצא עבודה חדשה - אודיע על התפטרות.

אני יודעת שככה הנוהל. ככה כולם עושים.

אבל מאד מאד קשה לי עם זה. מוסרית.

למה לא להגיד לו ב 4 עיניים שאני פוזלת החוצה?

למה שלא יתחיל לראיין?

הרי בכל מקרה, חוקית אני מחוייבת לחודש התרעה מראש.

הבוס בנאדם טוב. הוא לא מניאק. על אחת כמה וכמה שהסיבה היא מעבר עיר ולא משכורת או שאני לא מרוצה (למרות שבבסיס אני יכולה לקבל הרבה יותר במקום אחר)

הפחד היחידי הוא לצאת קרחת מכאן ומכאן.

שימצאו לי מחליפה ושאני לא אמצא עדיין עבודה בי-ם.

אבל מה הסכויים שזה יקרה?

כלכלית אין מצב שלא אעבוד ולו חודש.

אז אני תוהה מה לעשות?