מה אני בסך הכל רוצה? רק ליפול על גן עדן

באה לדירה בת"א בחורה ששקלה להצטרף כשותפה במקומי. פיטפטנו קצת, היא עוברת מי-ם לת"א. שאלתי בתמימות אם זה אומר שהיא מפנה דירה בי-ם, התשובה היא כן. סיפרה קצת עליה - נדלקתי. על הדירה.

עוד באותו ערב התקשרתי לבעל הבית האדיב והנחמד, זקן חביב, וביקשתי ש"יהולד היז הורסז" גם אני רוצה לראות.

אז הוא אינדיד עצר את סוסיו המדדים והמתין עד שראינו את הדירה. המתנו עד שהחברה שלישית תצליח להדרים מהמושב שליד טבריה שלה בשביל לחוות דעה בעצמה - והודענו באושר ושמחה - שלקחנו... בתנאי שישפץ קצת האמבטיה המתקלפת.

נתנו מקדמה ו - הדירה שלנו...

נעבור בתחילת ספטמבר, בינתיים אני אצל ההורים כי התחלתי כבר לעבוד בירושלים.

סיימתי ביום חמישי בתל אביב, התחלתי ביום ראשון בירושלים.

בקושי נשמתי בין לבין.

ביום חמישי הייתי נורא עצובה. נפרדתי מחבריי לעבודה. הם אספו משהו כמו 700 ש"ח! למתנת פרידה. עשו לי אלבום עם תמונות מההווי של החברה ותמונות שצילמו במיוחד לאלבום.

אנשים כתבו מילות פרידה. ההוא כתב שמבחינתו אני משאירה חלל ריק בנוף המשרד ושתמיד קשה להיפרד מחבר טוב ולכן קשה יותר הפרידה מנפש כמעט תאומה. ושהוא מאד יתגעגע.

שמו תמונה של באסטון וכתבו בבועית: לאן את חושבת שאת הולכת, אישה!

אפילו הבוס שלי הצטלם.

מישהו צירף את מאחורי הקלעים של שיר של אהוד בנאי.

קיבלתי נשיקות וחיבוקים יותר מבברמצווה.

בערב חברים באו להיות איתי, פרידה. עלינו לגג, עישנו, דיברנו, נישנשנו וצחקנו, נשכבנו על הגג המטונף וצפינו בכוכבים. ככה, עד 3 לפנות בוקר. הייתי צריכה להתחיל לארוז לקראת פינוי הדירה. בפעול התחלתי האריזה בשישי ב 14:00 PM.

לא היה לי דרייב. רציתי רק לשכב במיטה ולא לעזוב את ת"א, את הדירה.

בסוף חבר שלף אותי מהמיטה והתחיל להזיז עניינים. בלעדיו הייתי מסיימת במוצ"ש.

ההורים מפנקים אותי. אמא שואלת בבוקר אם אני רוצה סנגוויץ, פינתה לי יותר מקום בארון. אבא קנה לי Wireless USB Adapter וחיבר את המחשב שלי לרשת האלחוטית בבית. הוא גם החליף ידית בדלת החדר שלי.

העבודה החדשה - בינתיים טוב לי. אני כבר מרגישה בבית. תוך יומיים הרגשתי. כולם נחמדים אלי ואני חשה שאני מחייכת רוב היום.

לעומת העבודה הקודמת, החפיפה הזו עברה לי כ"כ בקלות!

איזה הבדל בין הייטק לבין לא. פה אין לי עולם מושגים חדש לגמרי שאני צריכה ללמוד. אין סוגי תוכנות למכביר, לדעת לקרוא תכולה של קבצי רשיון, לזהות איזה פלאג הולך עם איזה רשיון ועוד עשרות ניואנסים קטנים.

בסוף לומדים הכל ובסוף שוחים ונחים על זרי דפנה אבל הדרך לשם היתה דרך חתחתים.

נכון לעכשיו, אני בשיט תענוגות מבחינת החפיפה. מקווה שלא אשתעמם מהר מידי. אני משתעממת מהר.

החדשים כבר הספיקו להגיד לי שאני משרה אווירה רגועה. ואחת עוד לחשה לי באוזן אור ליום ג' שאני מצויינת בהשתלבות.

מפנים אלי כבר שאלות בתור מומחית אופיס. שיט. שוב עלו עלי... הפעם זה היה מהר מתמיד...

אני מחנה את הרכב ליד החנות של דוד שלי. כל אחר צהריים אנחנו מדברים על הא ועל דא. מזמן לא היו לי שיחות של גדולים עם דוד שלי. על דירות ומקררים והובלות ועבודה ושכ"ד ומעליות ומשפחה וט' באב ואיך לעזור לבנדוד משוחרר שמחפש עבודה והלוואי שהיינו יכולים לעזור יותר עם דוד אחר ששוכב בבי"ח אחרי ניתוח להסרת גידול בראש. נכנס ויוצא ומזגזג בין טיפול נמרץ למחלקה ולשיקום. קצרה ידינו מלהושיע.

ומעבר לזה, מעל הכל, הצפון. מלא מכרים בצו 8. ותוך כדי אני קוראת את "אם יש גן עדן" של רון לשם ומרגישה שאני מבינה טיפה'לה, ממש טיפה, קצת יותר טוב את מה שהולך שם. זיתלאווי וריבר ואושרי וארז ובייליס וזיו ושפיצר. הראש של שפיצר...

והכל מתערבב עם ההרוגים של הזמן החדש. של 22 הימים האחרונים. של המלחמה ללא שם.