הבלוג שלי

ואז הכל נגמר.

וואו.

אני חושב שזאת ההפסקה הכי גדולה שעשיתי בבלוג הזה. בלי לכתוב. חצי שנה בערך.

שנה מטורפת, אין ספק.

לימודים, חברים.

אז לא היה זמן לכתוב.

ואולי זה דווקא טוב.

כן, זה טוב.

אז עכשיו, פתאום, תחושת ריקנות עמוקה. אינסופית.

וזה בגלל, כמובן, סיום השנה. סיום הלימודים. סיום התיכון.

עוד לא ממש מאמין שסיימתי 12 שנות לימוד. עם בגרות מלאה.

אני זוכר את היום הראשון בכיתה א'. כי מי לא זוכר אותו?

ואני זוכר את היום האחרון בכיתה י"ב. כי הוא היה לפני שלושה ימים. פרידה. מסיבת סיום. ונשף אחד בלתי נשכח. פשוט מטורף.

ועד כמה ששנאתי ללמוד ותיעבתי את הבגרויות האלה וחיכיתי שייגמרו כבר (וזה קרה בשבוע שעבר) - פתאום אני מרגיש שאין לי מטרה יותר.

כמובן שזה לא נכון, אבל כרגע זאת ההרגשה.

אין יותר בית ספר, ואני כבר מתגעגע. ואני די בדיכאון כבר כמה ימים. ואני לא צוחק. באמת. קשה לי מאוד.

וכן, אני יודע שהשכבה המדהימה הזאת לא באמת הכירה אותי. ככה, בקטנה. לא לעומק. לא כמו שרציתי.

אני יודע למה. כי הייתי ביישן, כי הייתי שקט מידי. ולא רציתי להיות כזה. רציתי להתבלט ולהתבטא ולצעוק ולומר. אבל פשוט לא הצלחתי.

זה הרבה יותר קשה מכל מבחן מתכונת או בגרות. לפחות בשבילי. ואולי זה נשמע קצת מוזר, אבל זאת האמת.

ותמיד אני מצטער על הדברים שאני עושה או לא עושה רק בדיעבד. ואני מצטער שאני מצטער רק בדיעבד. ולא בפועל, בזמן שהדברים קורים.

חייב לשנות את הגישה הזאת ומהר. במיוחד לפני הצבא.

כי באמת ידעתי שזה יכל להיות קצת אחרת. קצת. שיכולתי להנות יותר ולהיות יותר מאושר.

אבל גם מה שהיה זה טוב. ואני גם קצת מרוצה ממה שכן היה. ממה שכן קרה. בעצם קצת הרבה.

ועכשיו זה כאילו שאין כלום. ופתאום הבית ספר לא כזה נורא.

אבל זהו, נגמר. אין ברירה. חייבים להמשיך הלאה. לתקופה לא נודעת.

ואני עומד בפני הדילמה הגדולה ביותר שהייתה לי בחיי הקטנים עד כה.

אקצר אותה לכמה מילים, כי כבר דיברתי על זה עם כל בן אדם אפשרי, ואין לי כוח יותר לדון בזה.

ניו יורק או י"ג. או תפקיד אחר.

אחת מהאפשרויות האלה תיבחר בימים הקרובים. אני מקווה לפחות. כי אני חייב. אין זמן והלחץ גדול. והחיים רק מתחילים וצריך להיות מודע להכל ומוכן לכל מה שיתרחש. ולבחור. ולהחליט. ויאללה כבר. מהי הדרך הנכונה בשבילי? אפשר סימן?

טוב. כנראה שאקבל את ההחלטה לבד. למרות שאין לי מושג מה לבחור. ולמרות שקיבלתי כל כך הרבה עצות ושמעתי המון דעות.

ועכשיו, כשהכל נגמר, צריך הרי למצוא מטרה חדשה לקום בשבילה. גם אם זמנית. גם אם קצרה.

טוב נו, אומר את זה וזהו, למרות שכבר הוצאתי את זה מתוכי כשהייתי שיכור. ספק עם רצון, ספק בלי.

אני רוצה אהבה!

וכרגע, אני רוצה אותך.

ואני באמת מרגיש משהו שלא הרגשתי כבר שנים. משהו שכבר מזמן לא ידעתי איך הוא מרגיש.

וזה כבר כמה חודשים. זה מתעצם. מדבר קטן זה גדל בכל יום בערך.

ואני לא יודע אם שמת לב או שאין לך מושג.

אבל אני יודע שאני מפתיע את עצמי. ואולי גם אפתיע אותך בקרוב. אם יהיה לי קצת אומץ פעם אחת.

חשבתי שזה לא יגיע לעולם, אבל הנה זה הגיע. ואני מרגיש משהו. אני מקווה שהוא אמיתי. ואולי אף הדדי.

כי יאללה, שיקרה כבר משהו. חיכיתי יותר מידי זמן. ואסור לפספס את ההזדמנות הזאת.

ואת מדהימה. ואין כמוך. ויש בך הכל. ויאללה מספיק עם המחמאות כי אני לא אפסיק לעולם.

ואני מקווה שאוכל להגיד לך את זה יום אחד. פנים מול פנים. ושאת תחייכי ותשמחי ותקפצי עליי ותחבקי אותי ותנשקי אותי ותגידי לי את אותו הדבר ואולי אף יותר. איך אני מדמיין את הרגע הזה. שיקרה כבר.

ואת יודעת למה אני רוצה?

כי יש בך הכל.

ולסיכום, בימים הקרובים אצטרך לפעול בכמה מישורים. בעניינים מאוד גדולים, שאותם תיארתי בפוסט הזה. אני מקווה שהשנים בבית ספר עזרו לי להתכונן לכך ולעשות את הדברים על הצד הטוב ביותר.

שיהיה לכם קיץ נעים. חופשה נעימה. בהצלחה בכל דרך שאליה תפנו ובכל דבר שתעשו.

יום אחד זה יקרה 
בלי שנרגיש, משהו ישתנה 
משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו 
ולא יהיה ממה לחשוש. 

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד 
זה יבוא בטוח בעצמו 
כאילו היה שם תמיד 
וחיכה שנבחין בו 

וזה יבוא, אתה תראה 
הידיים הקפוצות יתארכו 
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל 
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל 
להיות שלם עם עצמו. 

יום אחד זה יקרה 
בלי שנרגיש, משהו ישתנה 
משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו 
ולא יהיה ממה לחשוש 

שכחתי כבר כמה טוב זה לכתוב...