וואו.
כבר המון המון זמן שלא ישבתי מול דף הפוסט הריק.
כבר שכחתי איך נראה אתר ישראבלוג, או מה שם המשתמש שלי והסיסמה.
אולי זה החורף שמתקרב וגורם לי להיות יותר רגשנית, לחפש לכתוב ולשפוך קצת את הרגשות שלי החוצה...
אבל לצערי עמוק בפנים נראה לי שזה לא החורף.. שלאט לאט זה הגיל, העבודה, הבן זוג, המשפחה-
כל אלה גורמים לי לערער ובעיקר להרהר במה שקורה סביבי.
אנא, אל תייחסו כל חשיבות לכל מה שכתוב בבלוג הזה לפני הפוסט הזה. זה ישן מאד כמו שתוכלו לראות ובעיניי מאד לא רלוונטי וצעיר.
בעיקר צעיר.
וזו הבעיה, שאני כבר לא. אני בגיל שמתחילים לומר- "אתם יחד כבר 3 שנים? ואת רואה אותו כבעל?"
ואני, אם להיות כנה, עונה אולי את הדברים שיגרמו לי להרגיש פחות נורא אם ניפרד.
אני עונה "לא ממש לא, הוא מפוזר ולא בוגר מספיק כדי להיות בעל, או אבא".
וזה דיי נכון בגדול, אבל זו לא הסיבה העיקרית בגללה אני לא חושבת עליו כבעל.
אלא כי הוא הבהיר לי שהוא לא בעניין- ממש, ממש לא בעניין.
ותכלס? גם אני לא. ואני כנה! רק שקשה לי עם ההחלטה הנוקשה- שזה לא לנצח וזהו.
ומי בכלל אמר שאני רוצה שזה יהיה לנצח? אלו סתם שתי התנגשווית שלי עם עצמי...
אני רוצהלהשאר איתו, כי טוב לי איתו ואני נהנית. לא בכל הזמן... אולי ברב הזמן- אבל גם אז לא כמו שהייתי רוצה להנות מזוגיות.
אני מגיעה לקטעים שכבר מסתכלים בעיניים בוחנות על הבן זוג ואומרים וואו, הוא כבר בן 24, מה קורה איתו? לאן הוא מתקדם?
והאם הוא מקדם אותי, או משאיר אותי במקום? (או יותר גרוע , סוחב אותי אחורה...)
אז הוא בין להשאיר אותי במקום לבין לקדם. תלוי על מה מסתכלים...
הוא חכם ומוכשר, ומצחיק ואיש טוב
אבל מלא בבעיות רגשיות,, הפרעות ובעיות רגילות, כאלה שיש לכולנו- עבודה, דירה, כסף...
אולי יש לי כ"כ הרבה על מה לעבוד בעצמי, שאני מרגישה שיש כבר הרבה יותר מדיי על מה לעבוד גם איתו.
אנחנו דיי בסדר בסה"כ, יוצאים בנפרד ומבחוץ זוגיותנו בריאה
אבל אני נמשכת לאחרונה לגברים אחרים.
חושבת אולי הם יהיו בני זוג יותר טובים, או מאהבים יותר טובים...
פרטנרים יותר טובים, גם אם זה יהיה קצר או זמני.
אני רוצה לטוס לחו"ל, ולא נראה לי שנטוס יחד. אנחנו מדברים על זה אבל ההרגשה שזה ייצא לפועל היא כמעט אפסית.
לארגן נסיעה לצימר אנחנו לא יכולים, וזה בעיקר בגללו.
קשה לי, אתם מבינים? יש לי הרבה על הראש.
הרגע השתחררתי, אני צריכה למצוא עבודה שכניס לי משכורת טובה. אני רוצה ריגושים. חברות טובות. ממש טובות.
אני רוצה להיות יכולה להביא חבר הבייתה ושההורים יאהבו לראות. בעיקר אמא. אבא יסתדר כמעט עם כל גבר שאבחר.
אבל אין להורים שלי יכולת. אמא שלי שקועה בדכאונות שלה, ואבא שלי בדילמות שלו.
אחי הצעיר בורח לחברה שלו מתי שהוא יכול, ואני שמחה שיש לו את האופציה.
ורק אני, ביום חמישי, מבלה את היום הראשון של הסופ"ש הזה בכתיבת פוסט בבלוג.
ממש חזרה לנוסטלגיה. בזמן שבן זוגי מבלה עם חברו בבר. שזה קצת מפריע לי, אבל רק כי אני לא מצאתי עם מי לצאת. קורה.
אני לא יודעת, מקווה שיהיה בסדר
אני צריכה לחלוק ולקבל פידבק, הכתיבה פה היא תחליף זמני עד לפסיכולוגית שאני ממש צריכה למצוא לעצמי...
אז תנסו לעשות עבודה טובה, אם מישהו בכלל יקרא את כל המגילה הזו.
מקווה לחזור בקרוב.
כנראה שכן
אני
כינוי:
Miss. Lu
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
