תקתוק חלוד משתחרר לרגע לחלל האוויר,

אחריו זמזום קל כרפרוף כנפי פרפרים.

פעימה אחר פעימה משתחררים השליחים,

מסרים מעבירים לכל האיברים.

הסם המשכר

הולך ומשתחרר.

טעם מתוק מציף את הפה,

מלווה בטעמו המר של הזכרון.

מעבר לגבעה עשן מיתמר,

הרכבת מגיעה ואני קשור למסילה.

אני שוב מתאהב ונשבע כבר שלא.

בארמון בדולח ניצב אנוכי,

בכלוב מקריסטל מלוטש.

עיטורי הזהב קוסמים לעין,

וצורבים את הלב.

מעביר את החיים כבמוזיאון,

חולף על פני מוצג ועוד מוצג.

ואת העין תופסת אחת,

עומדת כאלה משיש יצוק.

חמוקיה מקרח יבש,

למראית לעיני כל, במרחק נגיעה,

לה סוגדים המונים כפלא הבריאה,

אך כאב מבשרת לידי בת התמותה.

לאחר חשיפה ארוכה להבל פיה הקר,

קפאו בי תקווה גם תשוקה יחדיו.

הלב עוד פועם, אך עם כל פעימה,

מזרים הוא מנת פלסמה קרה,

שמקהה מגע כמו גם תחושה.

כך נותר לעלעל בין ספרות מתוחכמת,

לזרוק מבטים על יצירה מפוארת,

לקבור אי שם כל רגש או להבה,

ולתהות כיצד נראים להם החיים,

של אלה מבעד לחלון הראווה.

כשצינה מזדחלת לאיטה ממארבה,

ויין פטישים לא ימנע את קהות כאבה.

למגעה החיוור הלב נאטם,

נחתם ונמק מסבל מיותם.

והנה שברירי אור ממגדלים לוהטים,

מבעד זגוגיותיהם חיים ניבטים.

מבטם הינו אור בקצה מנהרה,

או שמא רמז לזריחה שתבוא במהרה?

אך ללא דלק לבעירה לא תתכן להבה,

ללא אהבתו הכנה של עץ הערבה.

ולוואי ולא תכלה, כסנה הבוער,

ותבלום לעת עתה את הקור המסתער.