בארמון בדולח ניצב אנוכי,

בכלוב מקריסטל מלוטש.

עיטורי הזהב קוסמים לעין,

וצורבים את הלב.

מעביר את החיים כבמוזיאון,

חולף על פני מוצג ועוד מוצג.

ואת העין תופסת אחת,

עומדת כאלה משיש יצוק.

חמוקיה מקרח יבש,

למראית לעיני כל, במרחק נגיעה,

לה סוגדים המונים כפלא הבריאה,

אך כאב מבשרת לידי בת התמותה.

לאחר חשיפה ארוכה להבל פיה הקר,

קפאו בי תקווה גם תשוקה יחדיו.

הלב עוד פועם, אך עם כל פעימה,

מזרים הוא מנת פלסמה קרה,

שמקהה מגע כמו גם תחושה.

כך נותר לעלעל בין ספרות מתוחכמת,

לזרוק מבטים על יצירה מפוארת,

לקבור אי שם כל רגש או להבה,

ולתהות כיצד נראים להם החיים,

של אלה מבעד לחלון הראווה.