די, נמאסתן כבר.
אתן כ"כ בטוחות שאתן צודקות,
אתן בטוחות שהכל אתן עושות בסדר.
את זוכרת מה מגי אמרה היום בכיתה?
"אתם נותנים ביקורת על הדברים שלא טובים אצלכם."
ואת הוספת,
"אם משהו לדעתך לא טוב אצל אחרים קודם תבדקי שאת עושה אותו בסדר."
אני לא טועה, נכון?
אז למה, לעזאזל, לה מותר להגיד לי ולדנה שאנחנו מרכלות,
ושאנחנו לא בסדר שגרמנו לה להרגיש רע כי עיצבן אותנו שהיא אכלה לנו את הפיצה?!
את מבינה על מה נעלבת?
על זה שהתעצבנו שאכלת לנו את הפיצה.
נגיד שכן ריכלנו עליך, נגיד.
למה לנו אסור ולך מותר? הא?
למה, כי את בסדר שאכלת לנו את האוכל,
אבל אנחנו לא בסדר שנתנו לך להגיש רע עם זה?
ולמה אמרת רק "דנה"?
למה האשמת רק אותה שהיא גרמה לך להרגיש רע,
ושהיא ריכלה עליך.
מה איתי?
אני לא בסיפור הזה?
או שאת מפחדת להתעמת איתי אז את מעדיפה להתעמת עם דנה?
זה מה שאני הבנתי, לפחות.
אני באמת לא מבינה,
אתן מצפות ממני לספר לכן את כל מה שאני חושבת כשאתן בעצמכן מרכלות עלי?
אני אמורה להרגיש בטוחה לספר לכן כשאני לא יודעת מי ידע את זה אח"כ?
אני לא רוצה לדעת בכלל על מה אתן מרכלות עלי,
זה ממש לא מעניין אותי.
אם היו נותנים לי שקל על כל פעם שריכלו עלי כבר הייתי מיליונרית.
כי זה כייף לרכל, נכון?
אבל אני חשבתי שאתן חברות.
יותר מיזה,
אני חשבתי שאת רוצה שאני אספר לך מה אני חושבת,
שאני לא אשמור הכל בבטן,
כי את מתוסכלת ממני,
נכון?
את חושבת שאני אטומה,
שאני לא אמיתית אליך.
אז תרשי לי להוסיף שיר שכתבתי,
תראי גם את הזווית שלי:
לא תוכלי לשנות אותם
"שימי לב מה את אומרת,
שימי לב מה את עושה.
אל תשכחי על מה את מדברת,
תזכרי שאת כבר לא תמימה.
אם לא תהיי מוכנה לזה,
זה יתפוס ברגע של חולשה.
את תחשבי בשקט, על מה שנאמר,
רק אז תביני שכך את לא רוצה.
אך לא תוכלי לשנות אותם,
לא, לא, זה לא אפשרי.
לא תוכלי לאהוב אותם,
לא, לא, הם לא מוכנים,
להקשיב לך.
תדעי לך, הם לא מתכוונים לפגוע,
הם לא יכולים לראות.
אל תספרי לאיש מה הם עשו לך,
כדי שלא ידעו, את מסתירה מהם סודות.
והם יעשו, הם ידברו, הם ישקרו, הם יפגעו,
אבל זה בסדר, להם זה מותר.
לך זה אסור, כי את לא מושלמת,
הם כן מושלמים, הם יודעים, להם זה אפשר.
אך לא תוכלי לשנות אותם,
לא, לא, זה לא אפשרי.
לא תוכלי לאהוב אותם,
לא, לא, הם לא מוכנים,
להקשיב לך.
זאת רק אשמתך בסיפור הזה,
לא סיפרת להם מה את מרגישה.
רק את תדעי שכשניסית לספר,
הם לא הקשיבו למילה,
אבל זה בסדר, זה לא נורא.
את כבר לא תשני אותם,
לא, לא, זה לא הכרחי.
את פשוט תעזבי אותם,
אולי כך הם יבינו,
מה הם עשו לך,
כי את כבר לא תספרי.
את כבר לא תספרי."
אני משתדלת לא לבוא בגישה עצבנית,
ואני לא אצפה שתהיו אובייקטיביות.
אבל שניה לפני שאתן מקלידות תגובה,
תקראו שוב את המילים של השיר ותחשבו מה אני מרגישה.
כי זה מה שרציתן, לא?
לדעת מה אני מרגישה.
או שגם זה יותר מדי?
"את כבר לא תספרי."
3>
לילו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
