היו הייתה לילו שמחה.
ללילו שמחה היה אביר שמח,
ללילו שמחה היו חברים שמחים,
ללילו שמחה הייתה משפחה שמחה.
יום אחד לילו שמחה הלכה בשביל.
היא דילגה לה בחיוך עם השמלה הורודה החדשה,
שאמה קנתה לה ליום הולדתה.
היא לא שמה לב לאבן גדולה שהייתה מונחת על האדמה,
היא מעדה עליה ונפלה לצד הדרך.
לילו שמחה כבר לא הייתה שמחה.
פניה קדרו וחיוכה נעלם.
פתאום לבשה שחורים ואין זכר ללילו שמחה.
הפכה היא ללילו דיכאונית.
לילו דכאונית המשיכה בשביל,
אבל כעת הסתכלה כל הזמן לאדמה,
שלא תיפול מאבן חדשה.
ראה זאת האביר השמח שלה,
וכבר לא היה שמח.
הוא קרא ללילו דכאונית השחורה,
אך היא לא ענתה לקריאותיו.
"לילו שמחה? לילו שמחה?"
הוא התקרב אליה ועצר אותה מלכתה,
"לילו שמחה, מה קרה?"
"אין לילו שמחה. לילו שמחה עברה דירה."
הוא הביט בעיניה שכעת היו שחורות מעפר.
הוא נד בראשו,
'לא יתכן, אלו אינן העיניים שהיו ללילו שמחה,
ללילו שמחה היו עיניים חומות, נוצצות,
העיניים האלו כבויות ושחורות.'
"מה עשית ללילו שמחה?!"
צעק וניער את הילדה שהעמדה מולו.
"לילו שמחה הלכה. היא לא תחזור."
מילמלה הילדה הכבוייה.
"אני רוצה את לילו שמחה! תחזירי את לילו שלי."
הוא נד בראשו ודמעות החלו לרדת על פניו.
"תחזירי לי את לילו שמחה! תחזירי אותה!"
כעת היה נסער וכעוס.
לילו דיכאונית הסתכלה על הבחור שלא הכירה,
הוא עצוב כ"כ ומדוכא,
היא רצתה להחזיר לו את לילו שמחה,
שלא יהיה עצוב.
"אני אחזיר אותה." ענתה בלחש.
הוא ישב וחיכה,
אך לילו לא חזרה.
כעת הוא איבד כבר שתיים.
הגיע הלילה והוא נרדם על השביל.
"אביר! אביר!" שמע מתוך שנתו.
הוא פקח את עיניו והינה בוקר.
מולו עמדה ילדה חמודה וחייכה,
הייתה לה שמלה ורודה חדשה,
ועיניה נצצו באור השמש הזורחת.
"לילו, לילו שמחה, חזרת!"
"היא חזרה כי ביקשת."
את מילותיה של לילו שמחה אמר קול בלחש,
אך קול זה יותר לא נשמע.
זה היה קולה של לילו דיכאונית,
שהנשארה עכשיו בקצה השני של העולם.
אוהבת,
לילו שמחה3>
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
