כשאני הולכת בשדרה שיש בה ילדים  וההורים שהם בערך בני גילי ,הלב שלי אומר שהיה רוצה גם. מהמשפחה  .  משפחה שגם עם האתגרים החדשים שיהו לנו, וגם הכיף הזה שיש לך אהבה קטנה שמגדלים אותה .  ללכת לגינה לשחק, ללמד, לחנך . ולאהוב כמובן .  נמצא עלידי עכשיו הגבר  שבחרתי והוא בחר אותי והחיית מחמד שלנו איתנו מתכרבלת  וזה לככך נעים  .

אני לפעמים חוששת שאולי נפספס את הבניית משפחה, אני לא באמת רוצה לוותר על זה. יותר אעדיף לוותר על "המתורות "  "והנכחות של עכשיו. מאשר זה . 

אני רוצה את הדבר הבסיסי הזה לא בשביל להגיד עשיתי את זה ולהראות לחברה או לעולם. להרגיש  שאני נותנת את כל כולי למישהו שזקוק לי  שאני והבנזוג שלי עושים זאת יחד . לראות אותו אבא, לראות את עצמי אמא. שיקראו לי "אמא שבנאדם יקרה לי כך  ולא רק בדרך דמיון עם החיית המחמד האהובה . . ושיקראו לו אבא  כמובן . 

אני יודעת שיש קשיים חדשים כאשר מקימים בית, ניידות, כלכלית . תקשורתית זוגית . ועוד .

אני יודעת שאני רוצה את זה, גם אם יהיה לי קשה לפעמים רגשית שאדע מתוך תוכי לאסוף את עצמי ולהעניק לבית ולהדבר הקסום הקטן את כל מה שהוא צריך.

ללמד אותו על אהבה שיש בה המון צבעים .

לללמד אותו על פחדים ,שזה בסדר לפחד וחשוב לשתף את הפחד .

ללמד אותו לשתף אותי ואם לא לשתף אותננו לכתוב, לשיר, לרקוד את זה , לנסות ללמד ולמצוא יחד את הכלים שיתאימו לו בשביל לא לשמור בבטן.

כתבתי די .. והלב קצת נצבט .