אז איכשהו מצאתי את עצמי על טיסה לקנדה. כן, קנדה. אני טסה לבקר את המציל. בטיסה אינסופית, 20,000 רגל מעל האוקיינוס האטלנטי ואני ממש מתרגשת לקראת זה.

הכל התחיל לפני שנסעתי להודו. דיברנו בסקייפ. הצעתי לו לבוא איתי להודו. המרחק העצום בין ויקטוריה לדלהי היה יקר מדי עבורו. ועבורי, בהתחשב בעובדה שהחלטנו להתחלק בכרטיס. אבל זה לא מנע מאיתנו ולהמשיך לפנטז על רנדה וו נוסף בסתיו. הפעם על אדמת אמריקה. למרות שאני חשבתי שהסיכוי שזה יקרה לא גבוה במיוחד. מה הסיכוי שיתנו לי חופש נוסף מהעבודה, על אחת כמ וכמה אחרי 3 שבועות של צ'יל אאוט בהודו?

המשכנו לדבר. תאריכים הופרחו באוויר, רעיונות. כן או לא. בעצם, חשבתי לעצמי. מה איכפת לי לנסות? זה הכל עניין של אסטרטגיה וגישה נכונה. וזה אשכרה עבד. שבועיים אחרי שחזרתי מהודו ניגשתי למנהלת המחלקה שלי וביקשתי שבוע חופש נוסף. מתוך תדהמה מוחלטת שהתקבלה בתדהמה גם בצדו השני של השולחן, קיבלתי אישור. מי היה מאמין. טוב אישור יש, מה לגבי מימון? חייתי כמו מלכה וללא חשבון שלושה שבועות בהודו. לא חזרתי עם יותר מדי כסף באמתחתי ואני בטוח לא יכול להרשות לעצמי כרטיס ולא חצי או רבע כרטיס לקנדה.

אז הוא הציע לקנות את הכרטיס. אין שום סיכוי שאני אסכים שתקנה לי כרטיס. אבל בסוף השתכנעתי. עוד יותר לא האמנתי כשהוא באמת רכש עבורי כרטיס. בשבילי? 1300 דולר?

עברו חודשיים מאז. הנה אני, שוב במטוס. שוב חוצה יבשות, מעל האוקיינוס האטלנטי. בחודש וחצי האחרונים יצא לי לחשוב הרבה על השבוע הזה. מה יהיה, איך יהיה? מכל החשיבה שעשיתי עלו רק חששות. שמא הציפיות מבואי יהיו גדולות מדי. אולי אני מפתחת ציפיות. הוא לא הצליח להבין על אילו ציפיות אני מדברת.

נראה לי שהבעיה הגדולה שלי היתה שבראש שלי שיערתי שאם הוא קנה לי כרטיס אני אהיה חייבת לו משהו. וגם לא הצלחתי להבין מה הדבר הזה שאני אהיה חייבת לו בדיוק. אבל בדיוק כמו שהרציתי לעצמי לתת לו לרכוש עבורי כרטיס החלטתי שכל הנחת יסוד שלי עבור השבוע הזה איננה נכונה. אני צריכה לשחרר. בעברית זה לא נשמע יפה כמו התרגום המילולי מאנגלית. לתת וללכת, מעין "שגר ושכח" שכזה.

אני בתוך קופסאת האלומיניום הזו כבר 8 שעות. הצלחתי לישון רק שעתיים וגם זה היה בתחילת הטיסה. מאז אני רואה טלוויזיה ואינסוף סרטים באמצעות הטכנולוגיה המודרנית. VOD  פרטי ומושב ריק לידי. ליגה! הכל היה מושלם אילו לא היה ילד רוסי בכיסא לפני. הוא דווקא יחסית חמוד לילד. שקט רב הזמן, חבל שביתר הזמן הוא חושב שאנחנו חברים הכי טובים וכשאני אומרת חברים הכי טובים אני בעצם מתכוונת לשחק במסירות עם משאית אדומה. רק שהילד עוד לא יודע למסור אלא בעיקר להטיח. נו, כל עוד זה לא בפנים שלי. 

החיים שלי הולכים לעבור שינויים די קיצוניים בקרוב. החופשה הזו היא בדיוק מה שאני צריכה. נוף אורבני, זמן חופשי, מסעדות טובות, אפס מחוייבות למשהו שהוא לא הנאה מוחלטת שלי והמרכיב הנוסך והאהוב כלי ביותר. סקס. יהיה הרבה ממנו בשבוע הזה, אין ספק בכך. כבר כתבתי על החיבור ביני לבין המציל, אין לי כוונה להחביר ולהוסיף במלים. הסקס נהדר ואני לא משלה את עצמי לגבי העובדה שהשבוע הזה גם יעסוק לא במעט בזה. שזה בדיוק מה שאני צריכה.

להבדיל מתל אביב שנראה שנכפה עליה הסתיו על ידי הזזת השעון שעה כאן או לכאן, בקנדה העונות מוגדרות באופן יותר ברור מאשר בלבנט. בעוד אצלנו מדובר באחוזי לחות משתנים ושינויים קלים בטמפרטורות בקנדה באמצע ספטמבר מרגיש כבר כמו עמוק בתוך ינואר בהרי ירושלים המוריקים.

קנדית

כן, אין באמת הגיון לפרסם שני פוסטים במקביל. אין המשכיות. אין מתח ואין גורם הפתעה.

אני פה כבר כמה ימים. בעצם המופתעת הכי גדולה כאן היא אני. כי ציפיתי לדברים אחרים. אני לא יודעת למה ציפיתי, וניסיתי לא לצפות לכלום. כדי שלמציאות תהיה קרקע בתולית לצמוח עליה, לנבוט בלי משקעים שיעוותו אותה למוטציה מכאיבה.

ועל אף הנסיונות שלי, לא הצלחתי לנתק את עצמי מהמציאות מחד וממה שעבר לי בראש כשחשבתי על המציאות לפני שבוע מאידך. אפילו את הפגישה בשדה התעופה דמיינתי שונה. בטוח שציפיתי שאני אשן קצת יותר במטוס, לא צפיתי את העיכוב בשדה התעופה של טורונטו שיגרור אחריו שינוי במועד הטיסה שלי מטורונטו לאוטווה. לא צפיתי שהמציל יחכה לי בשדה התעופה ליד המסוע של המזוודות. כן ציפיתי ליותר התלההבות מצד שנינו, לאיזו נשיקה סופר רומנטית. לא חשבתי שהעובדה שלא התראינו מאז מאי תהיה מלווה במוזרות ותחושת חוסר נעימות.

מדהים שאני פה ארבעה ימים וכבר הספקנו איכשהו לריב פעמיים. הלוואי וזה היה כל כך פשוט. העובדה שהוא קנה לי כרטיס מונעת ממני, לפעמים, את היכולת לבטא את עצמי בקול. להגיד מה אני באמת רוצה, מה אני חושבת. מה שבאופן אוטומאטי בונה אצל אדם אימפולסיבי שכמותי מתח פנימי אדיר שמתפרץ באופן בלתי נשלט כמעט. כאילו, העובדה שאני מלא מרשה לעצמי להתלונן גורמת לי להתנהג כמעט באופן פאסיבי-אגרסיבי. רק שבסוף אני כן מבטאת את הרצון האמיתי שלי בהתפרצות קצרה אך בהחלט לא נעימה.

בסברביה בקנדה, החנויות היחידות הפתוחות בשכונה מוכרות אלכוהול וצ'יפסים למיניהם. אה, ויש חלב אם מישהו ממש מתעקש, הוא עוד רגע מגדל עובש בסוף המקרר של הבירות המקומיות. אין מכולת נורמלית ואם נתקעת בלי חמאה, ביצים, או קמח באמצע האפייה גם אין ממי לבקש. כולם מנוכרים לכולם והרעש היחיד שנשמע מהשכנים הוא או גניחות תענוג או זעקות זעם. וואו, שמישהו יגביל פה את צריכת האלכוהול....

ועכשיו אני תקועה פה, בסברביה, עם כאב גרון ואוזן והרגשה של חום מטפס במעלה מצחי. המציל, מודע למצבי הלך לאוניברסיטה ללמוד בספריה. הוא יצא לא לפני שהוא הודיע לי שהוא יחזור ב7 בערב ושאם אני מספיק בסדר כדי ללכת להביא לעצמי משהו נגד כאב אז אני יכולה לעשות את זה. ואם עד הערב אני לא אצליח לעשות את זה אז להודיע לו, והוא יביא משהו בדרך חזרה לדירה.

רגע לפני שהוא יצא אמרתי לו שאם אני הייתי במקומו הייתי מתנהגת אחרת. לפני שהייתי חושבת לזוז לאוניברסיטה הייתי מוודאה שלאורח שלי, שאינו חש בטוב, יש את כל האמצעים לשיפור מצבו. אבל אני לא את ואי אפשר לעשות בכלל השוואה כזו. טוב, אני לא במצב רוח להתווכח עם פילוסוף. זה באמת לא מה שבא לי לעשות עכשיו; לנהל דיון פילוסופי על האם נכון או לא נכון להציב את עצמי במקומו של האדם שעומד מולי. לעזאזל, לשותף שלי אני מביאה מיץ תפוזים סחוט כשהוא חולה...

אני בדירה שלו עכשיו, עם כאב גרון שלא השתפר אחרי 2 ספלי תה מהבילים של קמומיל. אין בי את היכולת לצאת לקנות לי משהו לגרון כרגע, ובטח שלא את הרצון.

מפלס הכעס על עצמי גובר כשאני מזכירה לעצמי שבאיזשהו אופן, גם אם מעוות לחלוטין, אני נמצאת כאן בחסד. כאן זה בצד השני של העולם, בעיר הבירה של קנדה. ירוק פה באופן מעורר קנאה, קר פה באופן מעורר פטמות. והחסד הזה הוא שגורם לי לחייך, גם כשאני לא רוצה.