לזרוח בשקיעה

היום הזה עדיין לא נגמר וזה מעצבן כי אני רוצה שכבר יבוא מחר ואז אני אוכל לנסוע לסבתא לראות את הדודים שבאו מגרמניה

והרי שיחה שהתגלתה זה עתה במוחי (ביני לבין עצמי - אני מודה יש לי לפעמים פיצולי אישיות)

אני - אור לא ידעתי שאתה כותב שירים?!

אור - מסתבר...

אני - למה?!

אור - זה מה שגורמות העבודות בתנ"ך של לבנה...

אז הנה הדבר הזה שאני קורא לו שיר - פחות או יותר

הוי כמה מתאווה אני אלייך,

כי תשוקתי אשר בליבי

היא כמו אש בוערת בעצמותי.

וניסיתי לעוצרה ולכבותה,

אך לא אוכל לה,

כי היא שורפת ומאדה

את רצוני להחלישה.

ובהרגישה ככזו מאויימת וחלושה,

היא רק מתגברת

עוד ועוד ללא דרישה.

עכשיו אני שומע, לא שומע,

את מה שעולה מתוך זוג אוזניות שחורות,

שכואבות, בי בתוכי,

בתוך תוכי,

ומשקפות החוצה את,

שאני מרגיש.

לא מרגיש.

זה לא מי יודע מה אבל תתחשבו זה מהעבודה בתנ"ך...

עכשיו אני הולך לקרוא אז..

                               בי

                                 אור