אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שה-אני שרוצה לנצח גבר על ה-אני שרוצה לישון.

איזה הרגשה מדהימה ומספקת זאת לדעת שעשית משהו שבאמת חיזק אותך.

זה אולי יראה לכם מפגר אבל אני באמת גאה בעצמי וחושבת שבאמת הבנתי את הרעיון של לרצות משהו יותר ולצאת מהאזור הנוח שכולנו נהנים להאחז בו.

החדר שלי ניראה נורא כל חיי ולא כי אני לא בנאדם מסודר... אני חושבת שלעבר שלי יש השפעה מאוד גדולה על זה.

אני שונאת את החדר שלי יש לי שם זיכרונות נוראים מהתקופה של לפני שעזבתי את הבית.

לילות שלמים של בכי וכעסים ייסרו אותי, השירים והכאב שהשארתי אחרי עדיין נוכחים שם והבלגן שם שיקף בצורה מאוד ברורה את הרגשות שלי לגבי המקום הזה.

ביום שישי בלילה החלטתי שזה מספיק... נכנסתי והתחלתי לסדר מ1 בלילה עד בערך 5 בבוקר.. עד שהרגשתי שאני לא יכולה להחזיק את עצמי- והחדר עדיין ניראה כאילו לא שינו בו שום דבר... היה אפילו קצת מייאש.

יום שבת הייתי מ2 עד 10 עם חברה כשחזרתי מבערך 11 בלילה סידרתי את החדר עד 8 בבוקר...

כל כך הרבה פעמים רציתי פשוט לעזוב הכול ו"להמשיך מחר". אבל בכול פעם אמרתי לעצמי : די! תפסיקי לדחות.. את 21 שנה דוחה דברים ולא מסיימת כלום! מה עשית בזה? מה זה נתן לך? במה זה קידם אותך? בדיוק!!! כלום!!!

שתפתי את החדר עם אקונומיקה (תאמינו לא זה היה הכרחי) אז נכון שקשה לי לישון שם (או אפילו להיכנס לשם) אבל הינה התמודדות שהייתה לי מאוד קשה אבל עשיתי את זה!

כל חיי הייתי בנאדם של "אחר-כך" וזה חלק מהסיבה שבגללה לא הגעתי לשום מקום!

בכול מקרה אחרי הפוסט הקודם הפוסט הזה מראה כמה אני רצינית לגבי עצמי וכמה אני עומדת במילה שלי...

אני מקווה שפוסט הבא אני ימשיך את הגדילה העצמית המטורפת שלי.

אהבה.