I'm just a Busterd, but arleast

I admit it, atleast I admit it

nah, i won't even bother to explain

בעצם, למה לא?

אני די שבורה מכול כיוון אפשרי, ואני מנסה לא לרחם על עצמי, ואת האמת?

הולך לי מעולה.

ההנאות הקטנות שחשקתי בהן פעם כבר אינן, והדבר היחיד שחשוב לי הוא בר-השגה.

אני בהחלט חושבת שאני יאבד אותו, ואני משקיעה את כל האנרגיות שלי ללא ספק בלהחזיק מעמד ולהתאמץ לא לבכות כשאני מדברת איתו בטלפון, ווואלה-גם זה הולך לי לא רע.

אני שונאת את סופי השבוע כי אני שוחה בתסכולים שלי,

ואני מחכ כבר לתחילת השבוע להעסיק את עצמי.

אני לא תלותית, אני סתם פחדנית,

והתלות הנוראית הזאת כבר נמוגה מזמן.

ולפעמים אני חושבת אולי בעצם הייתי צריכה לשמור עלייה ולא להיאבק בה, אבל מצד שני זה היה מרחיק אותו קיבינימט.

אני מתגעגעת ליחסים הרגילים שהיו בינינו, ואני מתגעגעת אליו לידי,

ואני מתגעגעת לכושר המחשבה הצלול שלי שכבר אינו, הוא אשכרה נשרף.

ובעצם אני לא רוצה להודות בכל זה.

אוח למה הייתי צריכה לספר?

וחברים- זו אינה 'פריקה', זהו ווידוי.

אותו ביוטי מצמרר שאיתו אסכם את מה שעובר לי בגוף כל פעם שאני רואה אותו מחייך, והלוואי שיכולתי להראות לו את זה. לא לכולם. רק לו. הלוואי שיכולתי.

ואולי באמת אצטרך לוותר עלייך בכזאת קלות,

ואולי בעצם כבר ויתרתי...