זה הבית שלנו ובו נישאר
פיגועים, גניבות, אי צדק, שחיטות ועוד... זאת המדינה שלנו ובה נחייה בטוב וברע... האומנם?
חוצמזה, החיים שלי גם לא משו.... |
| 10/2007
לריסה טרימבובלר ויגאל אמיר... מזל טוב!
שבוע הבא, 24 באוקטובר, לריסה טרימבובלר מתכננת ללדת את בנה, לאחר שעברה הפריית מבחנה כאשר האבא מי אם לא יגאל אמיר.
קבע הגורל ולריסה תלד את בנו של הרוצח ביום הזיכרון של יצחק רבין.
ממש צירוף מקרים הא...?
אני מקבלת חלחלה רק מלחשוב שהאישה הזאת תלד בן וכך תמשיך את שושלת אמיר.
ולא מספיק בכך, היא תלד את בנו ביום שבו רצח את מנהיג המדינה,
היום בו ירד הדגל לחצי התורן, ורוב עם ישראל יבכה על מנהיגו, בני משפ' רבין ומוקירי זכרו יעלו לקברו בהר הרצל, ובבתי הספר ובגני הילדים יוקדש היום על ראש הממשלה המת ועל מעשה הרצח השפל של אב בנה.
מה נותר לי לומר,
מאחלת לך לידה קלה....
| |
לקום בבוקר לשגרה חדשה
רוצה לכתוב, רוצה להביע רגשות.
של כעס, של נחמה, כאב ועצב.
יושבת שעה מול מסך לבן ולא מצליחה לכתוב.
לא יודעת מאיפה להתחיל.
איך הם מצליחים?
לקום בבוקר, להתרגל לשגרה חדשה של אי ודעות?
זה הורג, זה מחרפן.
איך מצליחים לתאר במילים את מה שמרגישים?
איך הם מצליחים לעצום עיניים בלי לראות את דמותם של יקירהים.
אני עברתי את אותו הדבר.
עד שהגיעה הבשורה על מותו של אהובי.
אבל עדיף לדעת, להתאבל ולבכות מאשר לבכות על האי ודעות,
החוסר ידע עליהם.
האם קר להם? האם הם רעבים? האם הם בריאים או פצועים?
מי מלמד אותך איך לחיות עם המצב?
מתפללת שיחזרו לביתם.
למשפחות שכול כך מתגעגעות ואוהבות.
שלא איבדו תקווה לראותם בריאים ושלמים ול בתוך ארון עטוף דגל ישראל.
כואב, מתסכל.
אין לי מה להוסיף.
הלוואי והיה מה, פשוט אין.
| |
אהבה אסורה
אני כול כך מבולבלת בימים אלה.
אתמול פגשתי בחור בן 21 ודיבנו פשוט על הכול, הוא התעניין והקשיב ושאל ודיבר בפתיחות כול כך.
ישבנו גם עם חברים שלו שלי וכול הערב היינו מחובקים.
הלכנו שוב לצד בשביל להמשיך לדבר בשקט ופשוט התחלנו להתחבק ולהתנשק.
הרגשתי כול כך טוב עם זה!
למרות שמספר שעות לפני כן הכרתי אותו.
הוא לקח את המספר טלפון שלי ושאל אם ארצה לעשותאיתו משהו.
נתתי לו את המספר והוא החזיר אותי הבייתה.
נפרדנו בנשיקה.
כול היום אני מבולבלת ולא מפסיקה לחשוב עליו, והאם זה כדאי, לקחת את הסיכון הזה, האם שווה להילחם עליו?
זה לא כזה פשוט כמו שזה נשמע- הוא ערבי נוצרי.
כשאומרים את המילה ערבי, ישר קופץ לראש קונוטציה שלילת לגבי אותו בנאדם.
הרי אם הוא היה נוצרי, אך מדבר רוסית ולא ערבית לא היה בזה דבר שיגרום לאחרים להרים גבה.
זה מעצבן, כי לי זה לא משנה, וההורים אני יודעת שיקבלו את החלטתי.
זה הלחץ החברתי, התגובה שלהם, והדיבורים מאחורי הגב.
כמה שאנשים אומרים שהם שמים זין על מה שאחרים חושבים, זה תמיד משפיע.
ותמיד חושבים מה האחרים יחשבו, גם אם זה בתת מודע.
אני חושבת שאצטרך לוותר על זה, אי אפשר לדעת מה התגובות יגררו.
אבל אשאיר אותו בתור ידיד.
אוף עדיין לא החלטתי, וזה מקשה עלי כול היום לחשוב רק על זה.
מה אני אמורה לעשות? על מה אני אמורה לחשוב ולקחת בחשבון?
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: