רק מבט חטוף אל מספר הבלוג הזה מספיק בשביל להבין כמה זמן אני נמצאת פה. 

וזה אפילו לא הבלוג הראשון שלי.

יש לי ווידוי קצר לפני שאתם ממשיכים הלאה: אמנם הבלוג הזה ישן, הוא לא בדיוק שומש בכמה שנים האחרונות.

למען האמת אפשר פשוט לחשוב עליו כחדש מהחנות. 

מאכזב, אני מודעת. בבקשה קבלו את תנחומיי הכנים.

אין משהו יותר נחמד מלמצוא בלוג מגניב בישרא עם ארכיון של איזה 3-4 שנים. ללחוץ על החודש הראשון. לחפור בתוך הפוסטים הישנים, בין משפטים מובכים והתחלות לא מובנות. אני נמצאת בשלב הזה כרגע, לרוע מזלי.

ישרא ירד בפופולאריות שלו בצורה מטורפת בשנים האחרונות. ילדיי האימו של 2007-8 (כןכןן הold school) כבר מזמן גזרו את החוגר, הסצנות של הסנטר מדוגמים יפה יפה בצה"ל. אני אפילו לא רוצה לחשוב על מי שמתרועע עכשיו במפגשים.

...היפטרים?

אלוהים ישמור.

בכל מקרה, הפואנטה היא שהאנשים שהיו בעבר כל כך חזקים בישראבלוג עכשיו כבר עסוקים מדיי בשביל לכתוב או לעדכן. עם מה זה משאיר אותנו? ובכלל, מי קורא כאן עדיין?

כן, אני יודעת שממשיכים להיות בלוגי עיצובים (אלוהים יודע למה), בלוגים אישיים (שמשהו כמו 1% מהם זוכה לקוראים קבועים. שיו, k, אני לגמרי מכורה לחיים שלך), בלוגי אופנה (רובם גוררים ממני את השאלה החוזרת ונשנה: למה??????), וכו', אבל איכשהו זה כבר לא אותו הדבר. ישרא איבד את ה"שבאנג!" שהיה לו לפני כמה שנים. 

פעם לכולם היה בלוג. שמעתי נוער ומבוגרים מדברים על ישרא באותה תכיפות שהיום אנשים מדברים על פייסבוק.

טוב נו, סוג-של.

בימינו ישרא הפך יותר לזכרון מתוק מהחטיבה או התיכון. זה קצת מאכזב. בעיקר מעציב. כל העניין הזה מזכיר לי שחלק נורא ארוך ועיקרי מהילדות/נוער שלי הגיע לסופו, יחד עם הילדות/נוער האמיתיים שלי. (בחייאת, אני עוד מעט בת עשרים (קיו בכי מר)). 

אבל הנה אני כאן. כותבת את הפוסט הראשון לבלוג לא מובן ולא מוגדר. 

אנונימית לבנתיים, כי אני בהחלט מתכוונת לחלוק פרטים אישיים ואינטימים. 

אז, נו, הנה קצת הקדמה קלישאתית ביותר (שאני הולכת להצטער עליה עוד איזה חודש או שנתיים):

אני בת 19. אני גרה בטורונטו, קנדה. עברתי לפה לפני שנתיים.

כן, מגניב פה.

כן, קנדים ממש נחמדים.

כן, הרבה אנשים פה מעשנים ירוק.

אתם יכולים לקרוא לי ג'יימס. 

הגברבר החודשי (שבועי? אנערף. כן, זו לגמרי הולכת להיות מסורת):

Dane Dehaan. לגמרי לא הטעם הטיפוסי שלי בגברים, אך הוא שבה לי את הלב.

Kill Your Darlings הוא אמנם הסרט שבו הוא הכי מסוקס, אני מפצירה בכם לראות אותו בספיידר-מן החדש. (גם אנדרו גרפילד בטח יצוץ כאן בזמן הקרוב).

בקיצור, יור וולקאם.

הקאפקה השבועי:

"Everyone strives to reach the Law," says the man, "so how does it happen that for all these many years no one but myself has ever begged for admittance?"

The doorkeeper recognizes that the man has reached his end, and, to let his failing senses catch the words, roars in his ear: "No one else could ever be admitted here, since this gate was made only for you. I am now going to shut it."

הקפה היומי:

קפוצ'ינו חלב קוקוס עם נקטר אגאבה, תוצרת בית. כי אין זמן ללכת לסטארבאקס :(

ג'יימס. שוקלת לאמץ הרגל הרסני