יש לי הרגשה שאם הפוסט הזה לא מתחיל עם הפנים המדהימות של אדוורד נורטון,
מה הפואנטה לכתוב אותו בכלל?
היום אני רוצה לכתוב על נושא שאני בדרך כלל מתקשה לדבר עליו פנים מול פנים.
ניסיתי לעשות את זה מספר פעמים, עם אנשים שונים בעלי רמות השכלה שונות וסוגי אישיות מגוונים, אבל איכשהו זה תמיד נגמר באסון.
לא בקטע של שליפת ציפורניים וצעקות שלא היו מביישות את האח הגדול, אלא יותר בקטע של "with a whimper and not with a bang"
או במילים אחרות: כל צד יוצא ממורמר ומאוכזב.
ומה דרך יותר טובה מלדבר על דברים רציניים מאשר עם עצמך?
אז ככה: אני רואה את עצמי שוקעת עמוק בתוך בור ניהיליסטי בטירוף.
לאלה שלא שמעו על הפילוסופיה האפרורית, ניהיליזם זו הפילוסופיה שטוענת שלחיים אין שום מטרה.
לא שמחה, לא משפחה, לא עושר. כלום. אתה חיי, אתה מבזבז את זמנך על משהו, ואז אתה מת. סתם ככה.
אני זוכרת שלקחתי קורס בתיכון בפילוסופיה, וכשלמדנו על כל תיאוריות הexistentialism (ניסיתי לכתוב בעברית. באמת שניסיתי), והגענו לפרק הניהיליזם, אחת הבנות פשוט שאלה: למה אנשים ניהיליסטים לא מתאבדים?
למורה לא הייתה תשובה משביעה.
העניין הוא שבאמת, אחרי זמן מסוים שבו אתה מאמין מכל הלב שאין פואנטה לקיום שלך, נורא קשה להבין בשביל מה שווה להמשיך לחיות.
אני עדיין לא הגעתי לשלב הזה.
אני נמצאת כרגע בחיים שלי במקום לא ברור לגמרי.
כל החיים שלי האמנתי שהמטרה שלי היא להתקבל לאוניברסיטה, ללמוד לקריירה רצינית ומכובדת, ואז...
ואז...
ואז...
יכול להיות שלא תכננתי כל כך רחוק.
אבל התמונה הגדולה תמיד כללה איזשהו מקצוע מדעי, legit, משהו שההורים יכולים להיות גאים בו.
ובזמן האחרון הכל מתהפך מול העיניים שלי. אני באמת מתחילה לחשוב שאופן החיים היחיד שאני באמת רואה את עצמי מאושרת בו זה משהו הפכפף, משהו אומנותי, משהו לא שגרתי.
לא בא לי דוקטורט בפסיכולוגיה ועבודה במשרד. לא בא לי תואר שני בחקר שפות. לא מעניינת אותי רפואה.
ואם לא, אז לאן אני הולכת?
הרבה אנשים אומרים לי ללכת עם האינסטינקטים שלי, לעשות מה שאני הכי אוהבת,
אבל מה עושים כשהכשרונות שלך בחיים לא נמצאים בטווח "קריירות בטוחות"?
ומה אם אני באמת אחליט להיות סופרת? מה אז? לאן אני אלך באוניברסיטה? איך אני אשלם שכירות וחשמל ומיים ואוכל?
כל השאלות האלה פשוט מובילות אותי למקום שבו אני לא רוצה יותר שום דבר.
מקום שבו אין לי מוטיבציה לשום קריירה, לשום מקצוע, לשום עתיד.
זה ברצינות מוריד לי את החשק לעשות שום דבר חוץ מלהיות בבית, אומללה, מול האקסבוקס.
אני אמורה להגיש מסמכים לאוניברסיטה עד ינואר/פברואר הבא, מה שנותן לי לא קצת זמן לחשוב.
ובכל זאת אני מרגישה שאני מאבדת שליטה על החיים שלי.
אני מרגישה שאני חייבת ללכת לקבל השכלה גבוהה, אבל אני לא יודעת במה, כי אני לא יודעת מה אני רוצה מהחיים שלי.
בתכלס הדבר היחיד שהייתי מרוצה ממנו כרגע זה לחזור לכיתה י' או י"א,
לזמנים שבהם לא הייתי צריכה לדאוג מה אני אעשה שנה הבאה ואיך אני אתחיל לשלם שכירות.
בנימה פחות דכאונית, הוספתי השבוע עוד קומיקס לאוסף שלי:
wade wilson הוא אהבת חיי ואף אחד לא ישתווה.
אני מצב רוח כל כך מדוכדך שאפילו לא שתיתי קפה היום. אוי ווי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'יימס.
