הכל הודחק , כבר 3 שנים.

בין הדמעות של הלילה לאלה של בין  הצהריים , בין האור של היום לחושך של הלילה ,

בין החיוך המזוייף המתנוסס על הפנים לבין החיוך האמיתי שכבר לא יודע את זהותו ,

בין השקרים שלא מפסיקים , בין הצביעות שהפכה לדרך חיים ,

בין הדו פרצופיות ששוררת בין כולם , בין האהבה לשנאה ,

בין הדיכאונות החוזרים ונשנים , בין המחשבות שלא מרפות ,

בין הראי לעצימת העיניים , בין השיחות עם ה' ,

בין כל הדברים שהיו וגם אלה שהם רק פנטזיה שלעולם לא תתממש.

כבר כמה שנים שהכל חוזר על עצמו , שגרה שכזאת ,

לא מהשגרות שכיף לקום אליהן בבוקר , אך ניתן לומר שזו מגוונת כל בוקר משכימים

ליום אחר שלא תדע איך כמה למה ואיפה תגמור אותו.

נטשתי את זה מאחור וכמו משחק תופסת זה רדף אותי , נתפסתי.נלכדתי.

ואני לא משחקת. אני חיה. אני לא בנאדם של משחקים.

והכל חוזר , כאילו נהפכתי לבנאדם של משחקים, הכל מתערער.

השנה האחרונה טימטמה אותי , יותר מידי אירועים במקום אחד ,

יותר חומר ומידע לאגור והנפח התעצם .. כבר התפוצצתי.

כבר בא לי להקיא.

שכחתי מי אני ואיפה אני נמצאת , או שאולי אני יותר מידי מודעת לעצמי ולסביבה.

השתגעתי. איבדתי את עצמי בין כל הסיפורים.

מזה הרבה מאוד זמן שלא כתבתי , הבלוג הפך לנצר נוסטלגי אליו נכנסים מידי פעם למקרה שלא יסגרו אותו (למרות שמרביתו כבר נפך ממזמן לטיוטות , וטוב שכך) או שסתם להציץ ולהגיב בכאלה אחרים - מה שלא קרה הרבה בזמן האחרון.

בחודשים האחרונים יש לי יצר , רצון כתיבה עז , יצר בלוגי כזה , כזה שרק בנאדם שכתב בעברו בבלוג יודע מה הוא.

כנראה שמצאתי את הזמן...

בתקווה שזה לא יצטרף לטיוטות ,

הרבה בריאות ושניפגש בשמחות

לילה טוב.