שעמום טוטאלי בצל הצפייה להתחלה חדשה.
תמיד אני מחכה למן משהו חדש וטהור ונקי, כדי לעשות התחלה חדש משל עצמי.
אם זה יהיה מתי שנחזור מהשביתה, או שבוע חדש. או חודש חדש.
בלי קשר למה יהיה ואיך היה, בשבילי ובשביל הסובבים אותי.

אמא אומרת שאני מתרגשת מכל דבר קטן, כל משהו קטן שהיא אומרת מעליב אותי באיזשהי צורה.
נו, מה אני אגיד לה.. להחזיק את הרגשות שלי בבטן?
די, אני לא יכולה אני יודעת שהיא מבינה אותי ומקבלת אותי כמו שאני תמיד. אז שגם הפעם תעשה את זה.
אז אולי אני באמת קצת רגשנית מדי, מה אכפת לי. אז אני בוכה משטויות קטנות לפעמים. אז דברים קטנים יכולים להוריד לי את המצב רוח.
תקבלו אותי כמו שאני, די !

ואיך אני תמיד מגיעה לקטעים האלו, שאני צריכה לעמוד באמצע?
שאני צריכה להיות "המגשרת" כי פשוט אין יש דבר אחד ממש משמעותי שהייתי רוצה לשנות באופי שלי,
ואני פשוט לא מצליחה הוא מופיע ומופיע כל פעם מחדש,, במצבים שאני הכי לא רוצה,  נו למה ?
אני מנסה להיות הכי טובה וכל פעם לא מצליחה.
טוב נו מה, כמעט כל הפוסטים שלי איכשהו מסתיימים ברחבמים עצמיים או משהו דומה, שאני לא מרוצה מעצמי או דברים כאלה.
אין לי כבר פאקינג כוח לזה \=
שלא תבינו לא נכון, אני לא דיכאונית וכאלה כל הזמן. אני פשוט לא יודעת מה קורה לי, אולי אני פשוט צריכה
חיבוק ? 

די, מעכשיו אני אנסה לא לעשות את הפוסטים המפגרים שאני אומרת מה לא טוב בי, ונותנת הרצאות בנושא ><
אני חייבת שנות את זה, פאק שוב .....
*תאהבי את עצמך , תאהבי את עצמך*
בתקווה לפוסט, הרבה יותר טוב פעם הבאה.

דולי 3>